עיון ביקורת

כשאלהים לא לצידך, אולי הזמן ייתן תשובות. אבל מתברר, שר-טוען אילן וירצברג, גם הזמן "לא מרפא את הכאב". מהו זמן? זמן - נמדד. חיפוש זמן אמת כמוהו כחיפוש תשובות לשאלות קיום. האדם הדתי טוען שהוא פתר את בעיותיו. אלהים לצידו. אילן וירצברג ממשיך לחפש.
החיפושים מוציאים ממנו שירים. הנה שיר שבו מעורב זמן. "זמן אמת" . "שם ראיתי עם עצמו משחק...". אני מנסה להבין אם לתחביר השגוי יש משמעות. לא מצאתי פתרונות. אני מבין את הצורך הזה להיות מקורי כשכותבים שירה, אבל לפעמים הפשטות מוצלחת יותר מאשר היומרה. שיר על פרידה. הבנאדם משוטט ברחובות כאילו אין לו בית. "רואה את הדמעות נופלות ומציירות ענן לבן עליו מרחפים הרחק הרחק מכאן" – גם כאן – המטפורה לא נהירה. האם דמעות מתאדות עד כדי כך שיציירו ענן לבן? ואולי דמיוני אינו מגיע לשם, ל"שם" של וירצברג. ובהמשך כמה שקוף הניגוד - הענן הלבן – מול פצצות שמציירות "עשן שחור". הייתי נשאר ברמת שורה פשוטה כמו "הוא לא יכול עוד לשקר/ולא יודע מה אמת". יש הרגשה בשיר הזה, שאילן רצה נורא להיות "משורר". לא חייבים.

התעכבתי על הטקסט של השיר הפותח דווקא משום שקיים פער בינו ובין המוסיקה - וירצברג לוקח את "זמן אמת" למשך של 10 דקות. סערת רגשות שמיתרגמת לקווים מלודיים וטונים משתנים, מעבר לאווירה קודרת בקונטקסטים המוסיקליים של להקות הפרוגרסיב רוק, בשילוב של הרמוניות קסומות וצליל גיטרות מלא הבעה. "זמן אמת" מוסיקלי  יפהפה, מהיצירות המיוחדות ביותר ששמעתי ברוק המקומי.
"כוכב שמסתובב": החיים בעולם שמסתובב מול הזמן האין סופי, מחזוריות החיים, מצברוח מלנכולי, מלודיה מקסימה שעוטפת תחושה של החיים עד... (עד שניפגש/עד שניפרד/עד שניעלם בתוך הערפל/עד שנדבר/עד שנשתתק/עד שנתכסה באור לילי חיוור") עיבוד אקוסטי לשיר שאני צופה לו חיי נצח. הפשטות המקסימה.
"הזמן לא מרפא את הכאב": "מביט אל השמיים, שמש מסנוורת/הולך על התקרה, הדרך מתהפכת/כותב על האוויר והקווים לא נפגשים/הזמן לא מרפא את הכאב" מנגינת כאב נוגה ומלטפת שנישאת על הרמוניה קסומה. וירצברג מגיע למסקנה מוכרת: הזמן אינו מרפא כאבי נפש. הזמן לכל היותר מלמד לשרוד עמו. פופ שיופיו בפשטותו, במהלכים מוסיקליים שמגיעים ממקומות של אמת.
"לחשוב על הטוב" - וירצברג כמו מתנצל בשיר על רגע שלוקחים כדי לחשוב על הטוב. ובכל זאת הוא שר על כך, שלדלת שנסגרת יש דלת שנפתחת. המנגינה והעיבוד עוררו בי תחושות געגועים למוסיקת פופ מלודית והרמונית בעיבודים של פעם. ההמשך מן הסתם בשיר מס. 7 "משהו עומד להתרחש" - טריפ-הופ, באווירה מיסטית, בתחושה של הלא נודע, מונולוג בקצב רפטטיבי מאיים, הצליל הסהרורי רווי מתח (שחור הופך לבן בלי הרף, לבן הופך שחור"...) מחזיר את העננים האפורים לשמיו של וירצברג. חזק.
"לצאת לחופשי" – בקשה להירגע מהכל, לאהוב בשקט, להיות נאהב. לא לפחוד לצאת לחופשי. שיר רחמים עצמיים ("מה עוצר אותי לצאת לחופשי?"), בלוז פשטני. מהחלשים בדיסק.
"סע" קריאה עצמית לבריחה חד-צדדית ללא שאלות – "סע למדבר/סע לשמיים/סע לחלל/סע כבר"... הצלילים בפתיחה hard rock סטייל פינק פלויד, שמשתנה  בהמשך לרוק קצבי פשוט עם אלמנטים פאנקיים. יכול להיות שביצוע אנרגתי יותר, רוקרי יותר, היה משדרג. את השיר.
וירצברג חוזר לסיום לימי "בציר טוב" שלו ושל שמעון גלבץ שהוקדש לשיריה של המשוררת יונה וולך בלחנים לשני שירים "אבי ואמי יצאו לציד" ו"כמה אנשים". הראשון – לא עשה לי כלום. אהבתי יותר את "כמה אנשים" – גם מבחינת הטקסט, בתוספת הקולית הרולינג-סטונית, בליווי הגיטרות – "כמה אנשים אדם אוהב/כמה אנשים אדם כואב/כמה אנשים עד שהוא פותח/לפני שהוא לגמרי סוגר". רוק "מסורתי" שעושה חסד לטקסט של וולך.
והסיום נוגע ומגיע, לירי, מלודי, מינורי, תחושתי, טון שברירי שמבכה את הימים שלא ישובו: "עזבת את הכל/אתה הלכת/הלכת לדרכך/הילד שם נשאר/עמוק בצער/עוד הוא מחכה שתחזור".
זה מסוג האלבומים שאני לוקח ממנו את הטוב. ויש מה לקחת. המנגינות, ההרמוניות המיוחדות החיבור לרוק ולצליל עכשווי. הטון הלירי. מעורר ציפיה לבציר הבא שלו.

צילומים: אלי חכים

דירוג:

שלח כתבה לסלולרי     שלח כתבה לחבר