עיון ביקורת

הגדירו אותם להקת הגרוב המקומית האולטימטיבית. באחד האתרים זכו אף לסופרלטיב "סופרגרוב". אני לא נסחף. לפרובינציה – יתאים. במונחים של מקוריות והמצאה – אפשר להירגע. לא הגיעו עדיין רחוק. אחרי 13 קטעים אני מגיע למסקנה – שאין חדש תחת שמי הפאנק. אבל את מה שהם עושים בהצדעה לסגנון בחיבור לריתם נ' בלוז (פאנק הוא הצורה הגולמית הראשונית של הריתם נ' בלוז) – הם עושים טוב בצליל דינאמי, קצב טוב, חטיבת נשיפה ראויה, נגינת בס חשמלי אפקטיבית וגם הגרוב הנכון.
יתכן שיש בעיה עם שפת הפאנק שלא נשמעת הכי מהוקצעת אצל זמר ישראלי שמבטאו אינו אותנטי, וזוהי בעיה לא פשוטה כשיש להתמודד עם מי שמייצר את הדבר המקורי. מצד שני יש כאן קבוצה ישראלית מלוטשת של נגנים אוהבי הצליל והסגנון שמתנסים בשילובים של פאנק וריתם נ' בלוז. הנקודה היא שהם מתמחים בפרפרזה על. הצליל כולל הטקסטים כל כך צפויים שהמוסיקה נשמעת לעיתים עוגה ישנה שהוציאו אותה מהקפאה. המילים הם בעיקר אמצעי אצל הפנקנשטיינים, שנשמעים לעיתים הכלאה נעימה בין בלאד סווט אנד טירס, קול אנד דה גנג וסנטנה עם הברקה סאונד פה ושם. גם בלדות שקטות נוגות יפות כ - Heal Me ו - Honey Pie מחזירות את מחוגי השעון לשבעים, אבל גם המוסיקה היא לא יותר מאיזשהו הד נוסטלגי לשבעים. The Next Level הוא הצעה יפה לסגנון שמזכיר את קרטיס מייפילד. We Gonna Funk הוא סוג של הצהרה פשטנית – אנחנו חלק מהסצנה. לא חייבים להראות/ להוכיח את זה כל הזמן. ידוע שפאנקשטיין זה פאנק. ידוע שיש להם הגרוב. לא חייבים תמיד להצהיר.
אני מתלהב יותר מתזמור מיוחד כמו If 6 Was 8, שיש בו פחות גרוב ויותר קווים מלודיים ליריים. גם הקטע המסיים Stay The Night הוא קטע אווירה יפה, מה שיוצר תחושה, שההרכב אף חזק יותר בבלדות מאשר בפאנק קצבי.

אלרן דקל – שירה, שלומי אלון – סקסופון, ספי ציזלינג – חצוצרה, יאיר סלוצקי – טרומבון, אלון פרימן – קלידים, עמי שגיא – גיטרה, טל תמרי – תופים, שי חמני – בס

דירוג:

לרכישה:

שלח כתבה לסלולרי     שלח כתבה לחבר