מוסיקה פופ אלטרנטיבי

את מי הוא מזכיר? תחושה ששמעתי את הזמר הזה, נו,  בטח: הסולן של הקילרס. אלבום סולו ראשון. "פלמינגו"  המכיל סינגל הבכורה Crossfire – "אש צולבת" עשרה שירים שהולחנו כאשר הלהקה הייתה בדרכים בהרצת האלבום Day and Age.
המוסיקה של פלאוארס אינה רחוקה מהתבנית של הקילרס בהפקה של מפיקי צמרת כסטיוארט פרייס (Day & Age), דניאל לנואה (U2, Bob Dylan), ברנדן או'בריאן (Bruce Springsteen Incubus, Pearl Jam)

האלבום נפתח בהומאג' לעיר ממנה הגיע - Welcome to the Fabulous Las Vegas שמזכיר בסגנונו את ברוס ספרינגסטין של "חשכה בקצה העיר". "ברוך בואכם לוגאס המופלאה/ תני לנו את חולמייך, כאבי הלב, החטאים/ לאס וגאס האם אף אחד לא סיפר לך שההצגה תמשיך לנצח"

 ובהמשך שיר יפהפה Only The Young. פלאוארס: “Only the young can break away, break away/ lost when the wind blows, on your own on your own.”

קול גבוה רוויי תחושה. דניאל לנואה העביר משהו מרוחה של U2 לשיר הזה.

ההמשך – שירים מלודיים להפליא בקולו האמוציונאלי של פלאוארס. Hard Enough הוא דואט עם ג'ני לואיס, מתחיל בהרמוניה יפה ומשאיר אותנו בעולמו הרוחני המלנכולי של פלאוארס במנגינה שאינה נופלת מקודמתה.

And this has been hard enough on you/ I know it's been hard enough on me/ I'm telling myself that I can roll with the changes/ and when the water gets high above your head, darlin' don't you fear/ this has been hard enough on you/ it's been hard enough on me"

ארשה לעצמי לא לתרגם. תקשיבו (דוגמית למטה) תרגישו. מתוק אבל לא מתקתק, מלנכולי אבל לא רגשני מדי. מחלחל.

עוד שיר קצבי ממגנט – Jilted Lovers & Broken Hearts – "מאהבים ננטשים ולבבות נשברים" קול תחושתי גואה, קצב נהדר בשילובים של חשמליות ואקוסטיות. פלאוארס משתמש במטפורות מתחום ההימורים לתאר את ההתנהגות שלה.

When I saw you dancing on the moon now/ I watched him spin you round and round/ why did you roll your dice and show your cards?/ jilted lovers and broken hearts/ you're flying away, while I'm stuck here on the ground”

דירוג:

קישור וידיאו:

ברנדון פלאוארס - Crossfire

איזובל קמבל ומארק לנגאן – אחרי שלושה אלבומים  (מאז 2006) עדיין נשמעים אחד הזיווגים המוזרים בז'אנר הפולק-רוק. הקול המתלחשש של הצ'ליסטית ממקימי Belle and Sebastian.הוא האיש של ה-   Screaming Trees וה –Queens Of Stone Age . 
לה יש קול מלחשש אוורירי, לו – בלוזי, כבד, ארצי. הזיווג של מריר ומתוק דווקא עלה יפה, ובמיוחד באלבום הזה, השלישי שלהם. לנגאן לא כתב אף שיר לאלבום הזה. רובם של קמבל ומקולוך, אבל מישהו שכנע אותו להציץ לספר השירים של טאונס ואן זאנדט המנוח (היי, דיוויד ברוזה, יש עוד מישהו שהלך עליו) וכך הגיעו לאלבום Snake Song וגם No Place To Fall, במקצב שמזכיר את "בית השמש העולה",  והנה מתברר שהרגיסטר של לנגאן מתלבש ככפפה על השירים של ואן זאנדט ועל הרומנטיקה היגעה שלו. כאשר מקשיבים ל – Come Undone בלוז אהבה לא מוגשמת – אותה רוח מנשבת גם כאן. גם You Won't Let Me Down Again – מושר ומנוגן באותה אווירה.
מצד אחר, אם כבר מסורת של מוסיקה אמריקנית Get Behind Me הוא רוקנ'רול הונקי טונק עליז לעומת האחרים. "Lately" שסוגר הוא תחינה בקולו הצרוד בסגנון קאונטרי ושירת גוספל נשית. איזובל קמבל ככותבת ראשית וכמפיקה ידעה את הכיוון. גם הדואטים שלה עם לנגאן תואמים את רוח הדיסק, יש בהם קסם מיוחד ((Time Of The season. וכאשר קמבל מלחששת סולו Sunrise, הקסם אף רב יותר.

דירוג:

אני מאזין ליצירת חיים של בחור שעד היום יצא לי לראות אותו מול עדות מעריצים במופעי רוק משולהבי יצרים ועתירי המנונים.  

אלבום שמוגש כאגדת חיים. אגדת אורן ברזילי מעוצבת כאלבום אקסקלוסיבי, כאילו זה מיועד לחוג מצומצם (מה יגיבו מעריצי "מופע הארנבות של דר' קספר"?)

קומפוזיציה של מילה, צליל וגם עיצוב קולאז'י. מארז - ספר בכריכה קשה, חום אדמדם, דפים קרטוניים, סגנון רטרו, פונטים מכל הבא ליד, תערובת של קלאסיקות. בתוכו כמו מסתתר לו דיסק במעטפה חומה.
זוהי המוסיקה: כדאי להגיע אליה, להניח את הספר ממול ולצאת עם אורן ברזילי למסע של כ-44 דקות.)  הרהורים וסיפורים בעברית מימין. שירים משמאל באנגלית. איש שיצר מהתופת של חייו (מחלה נדירה קשה של ניוון שרירים שקירבה אותו לעולם שממנו אין החזרות) מילים  וצלילים – שנשמעים יותר סופות של אושר מאשר שדים של עצב, למרות שהם מכילים לא מעט שדים של עצב. ברזילי הפך את הסיפור הטראומטי לקברט יפהפה של טקסטים שנונים ומוסיקה של מהלכים מלודיים-קצביים יפהפיים, פריכים וקליטים, סגנונות (פופ, לטיני) והשפעות מכל הבא (גם ביטלס) קול צרדרד ומלא הבעה (גוון שמזכיר במשהו את אסף אבידן, נגיעות רוברט וייט) מוסיקה שמגעת ונוגעת ומחלחלת.

"שדים של עצב סופות של אושר, זה הסיפור שלי, סיפור שנכתב בדם" , כותב ברזילי בפתח הספר. סיפורו של אדם שלא היה מסוגל להזיז שום חלק מגפו, ש"בדרכו למשפט חייו הוא פוגש את אלי הגורל והם מבשרים לו שגברת המזל שעמדה לצידו הפנתה לו את גבה והאלהים שאליו הוא נהג להתפלל כבר לא מקשיב לתפילותיו".

I Got One Broken Heart and/ I Got Tow Eyes To Watch It Bleed (מתוך "אמא יקרה") המוסיקה המלו-קצבית אינה מעידה על דיכאון, היא נעימה בתוגתה, זורמת במלודיותה. קליטה שבא לך לשיר עם אורן.

לא חדש הוא: יצירה מתוך סבל  מגיעה בדיוק מאותם המקומות של יצירה מתוך אושר. רק שלרוב, אנחנו נופלים ברגשותינו עמוק יותר ממה שעולים מעלה. אורן ברזילי הצליח לעלות מעלה. כמה אירוני: אלמלא הטראומה – האם היה עוצר להביט על חייו, על עצמו, לנסות להבין. להתבונן לתוך עצמו, על עצמו. לחבר מנגינות כאלו? אמנות מתחילה בהתבוננות – כלומר יציאה מתוך עצמך כדי להתבונן על עצמך אל תוכך, כמו היית מתבונן על אדם אחר, לשאול שאלות. זהו הבסיס.
אורן ברזילי עבר את זה, ואחרי שסיימתי להקשיב – בהצלחה יתרה, הצליח להגיע ליצירה קונספטואלית בפני עצמה בהפקה מוסיקלית נוטפת כישרון של תמיר מוסקט - שתעבור את מחסומי הזמן ותלך נגד הזרם. לחסוך במילים. להקשיב. 

דירוג:

לרכישה:

את  Homelandשמענו בלייב לפני שנתיים בהיכל התרבות. עכשיו זה הדיסק. החוויה חוזרת בעוצמה. לורי אנדרסון ממשיכה להיות אוונגרד מאתגר. ארבעים שנה שהיא יוצרת מה בראש-בלב שלה, לא הפקות יוקרתיות מנופחות של רוק, לא מיינסטרים מחניף, רק הסיפורים שלה, בדרך המספרת שלה. 29 שנים אחרי O Superman שעסק בתחלואיה אמריקה של רייגן, היא חוזרת להעיד שוב כעדה במשפטה של ארץ מתפוררת. Transitory Life – "חיים ארעים" שנפתח ביבבה קולית קורעת לב של Aidysmaa Koshkendey בליווי צליל כינור ובס חורק. אנדרסון מוסרת כמעט דו"ח יבש על התרבות האמריקנית העכשווית.

"אמריקה", היא אמרה בראיון לקראת Homeland, היא מקום מצוין לסיפורים. בהקשבה ראשונה. זוהי אנדרסון במיטבה, שנונה, הומור קודר, מוסיקה מסוגננת מעודנת – מסוגננת מאוד. סיפוריה אכן עוסקים בארצות הברית, פורטרט מזוקק העוסק באומה מסעירה מכל בחינה – פוליטית, כלכלית, ארץ החלומות. טון עצוב שנוגע בחיים שאבדו, אידיאלים שאינם במקומם. המוסיקה העשירה עוטפת את הקול הקודר, הדרמטי של המספרת. כמו גם את צליל הכינור שלה, שזורה אפקטים וקולות שונים (פסאדו אתנים)  וגם צליל גיטרה ייחודי של של בעלה והמפיק המשותף לו ריד.

Only an Expert הקטע הקליט באלבום,טכנו פופ מדונסס, הוא סטירה נוקבת על החלום האמריקני שנעה בן מלחמת עירק, צניחת הבנקים והריקנות של אופרה וינפרי.  והיא תגיע למקומות יותר אפלים באחת עשרה וחצי דקות של הסיור שהיא עורכת בקטע האפי  - Another Day in America. דרך קול של רוח רפאים נשאלת השאלה how do we begin again? "איך אנחנו  מתחילים שוב" וגם "הסיבה שאני אוהבת כוכבים היא שאינני יכולה לפגוע בהם... ובכל זאת רוצה להגיע אליהם". ההפקה המוסיקלית –צליל חללי כמו המוסיקה של סוף העולם.

Homeland היא יצירה של 12 קטעים, למעשה של מסע קיום, יצירה מוסיקלית של חופש רב, פסקול של דמיונה הקודח של אנדרסון עם נגיעות  ג'אז, אלקטרוניקה – מסע שמתאים לשעות הלילה המדכאות של אמריקה. אלבום שהוא לא רק איכות בפני עצמה, אלא אירוע, למעשה אחד מאירועי האמנות החשובים של שנת 2010 החולפת.

דירוג:

קישור וידיאו:

לורי אנדרסון בהיכל התרבות ת"א

ה – Guardian הכתיר את אלבומם הקודם Sound Of Silver – האלבום הטוב ביותר ל-2007. הייתה גם מועמדות ב-2005 לאלבום הדאנס/אלקטרוני במסגרת הגראמי. אחרי תשעה קטעים אני לוחץ רפיט. קטעים ארוכים, אלקטרוניקה מפתיעה, רווית ציטוטים, חדשנות פריכה.
ג'יימס מורפי מוסיקאי, מפיק מוכשר , זמר, המוח שמאחורי מגיע הפעם ממקום של בשלות/ בגרות אומנותית במשמעות של רוק אלטרנטיבי. מי שזוכר את אלבום הבכורה של 2005 שנפתח ב - Daft Punk is Playing at My House, יכול להבין את ההתקדמות.
Dance Yourself Clean בפתיחה מגיע בצליל רענן, פופ פאן. ואיך שלא תגדירו, יש כאן ניואנסים שלא משייכים את LCD Soundsystem לשום מגירה. גם אם שמעתם מיני השפעות/ ציטוטים (Drunk Girls מזכיר את דיוויד בואי הברליני של Boys Keep Swinging) – עדיין הם חלק מהצליל המסוגנן של האלבום, כלומר – גם האפיון הדאנס אלקטרוני. מה שבכל זאת הופך את החדש ליותר מיוחד – הטקסטים והמנגינות שמקבלים הפעם נפח של ממש. כלומר – יותר שירים. האהבה היא ספר פתוח לשורה משירתך הגרועה ... וזה בא ממני", שר מורפי.
"You wanted a hit, but maybe we don't do hits. I try and try, it ends
up feeling kind of wrong"
שר מרפי בשיר מס 6 שנמשך כ-10 דקות (ואמנם, מי ישדר ברדיו שיר כה ארוך...) לעומת One Touch הניו-ווייבי בנוסח טוקינג הדס, זהו קטע הרבה יותר אקספרימנטלי בהשוואה לקטעים אחרים באלבום. ככה שבתוצאה הסופית מקבלים אלבום של מורכבות מרהיבה, יצירה מאוד אקלקטית ועם זאת מסוגננת בהפקה האלקטרו דאנס היפנוטית-פסיכודלית עשירה.


01. Dance Yrself Clean
02. Drunk Girls
03. One Touch
04. All I Want
05. I Can Change
06. You Wanted a Hit
07. Pow Pow
08. Somebody's Calling Me
09. Home

דירוג:

לרכישה:

הדראמס כבר מאוד מדוברת-מבוקשת בדור הלהקות החדש, (מגיעה לישראל בסוף החודש) למרות שהחדש הזה - שמגיע אחרי דיסק ה – EP "סאמרטיים" - מסתכם בצלילים שמחזירים לסמיתס והקיור שנות השבעים – אם כי יותר מתקתק, ובטקסטים שחלקם אינם מעידים על המשוררים החדשים של הפופ.
 הם כתבו שיר על רקע בחירת אובאמה. “Oh momma, I wanna go surfing / oh momma, I don’t care about nothing”. זה הולך עם שריקה והרמוניית ביץ' בוייז – משהו אופטימי ואולי ציני... אבל ככלל המוסיקה של הדראמס אינה חופי שמש שטופים בנוסח להקות קליפורניה, בשציהם משייטים גם עננים קודרים.
הדראמס (הרכב אינדי פופ שנבנה ע"י חברי ילדות ג'ונתן פירס וג'ייקוב גראהם) של מוסיקת פופ מהודקת מבנים הכי פשוטים, אם כי מנוגנים אותנטי.  בקדמתם ניצב הזמר Jonathan Pierce ששר Best Friend בקול מדוכדך – סינגל ראשון שיצא מהאלבום, שנשמע סיפור טראגי אישי (מות חברו בתאונה), בטונים שהזכירו לי לחלוטין את מוריסיי. ושימו אוזן על הבס ליין של Peter Hook, נגן בס נפלא.
אז גם אם במוסיקה הזו נושבת רוח נעורים ביצ' בויסית צעירה (Book Of Stories) , או סגנון Doo-wop בשיר האהבה היפהפה Down by the Water - הדראמס עושים מוסיקה teens,  אבל יש  משהו בוגר, מעין רטרוספקטיבה סגנונית שאינה מביאה את הבשורה למי שמחפשים חידושים.

דירוג: