מוסיקה בלוז

בריזה מסבירת פנים של טרם קיץ נשבה מהים אל העתיקות המוארות של נמל קיסריה, אבל אנחנו לא הגענו בשביל הבריזה והעתיקות, אלא כדי לקבל משב חמים מהשישים מאיש שלפי גילו יכול להחשב מוצג בלוז מוזיאוני - ג'ון מאייל, אחת הדמויות היותר משפיעות על עולם הבלוז, הסנדק של הבלוז הבריטי.
שבעים ושבע ימלאו לנער בנובמבר, ורוח נעורים בלוזית משובבת וידידותית נושבת מכל איבר בגופו, כולל האביזרים המוסיקליים. אין פה בלוף. זה הוא. אמיתי-אמיתי. נגע בנו. לא לשכוח: האיש הוא הנציג הכי קשיש של הבלוז הבריטי שעדיין נמצא בפעילות יתרה כבנדלידר, מנהיג להקה, מאז ההרכב המפורסם שלו, ה – Bluesbreakers, שהיה מעין אקדמיית בלוז-רוק בריטית, שכל מי שניגנו בו כבר שוכנים בפנתיאון של המוסיקה, וביניהם המיטב שבמיטב מאריק קלפטון דרך פיטר גרין ועד מיק טיילור ומייק פליטווד.
מאייל, שיער זנב סוס כסוף (שהזכיר את גרוניך) במפוחית, קלידים וגיטרה, פתח בסולו בליווי המפוחית והזמין הנגנים (חשמלית, בס, קלידים, תופים) לבמה.
ההרכב הנוכחי שלו מבלה בנעימים ליד האגדה המהלכת, מנשים חומרים ישנים, חלקם הוקלטו לפני ארבעים שנה. הגיעו, למשל, שני שירים מהאלבום המפורסם של 1966 BLUES BREAKERS WITH ERIC CLAPTON האחד Hide Away וגם All Your Love. גם California מאלבום הלייב המצוין Turning Point שיצא ב-1969. מצד אחר – שירים חדשים מאלבומו האחרון TOUGH כמו Playing With A Losing Hand. וגם אלברט קינג ישן – Have You Heard About My Baby ופרדי קינג של Hideaway.
מאייל גייס להרכב גיטריסט בעל feel רוקי מובהק, Rocky Athas, שסגנון נגינתו הרבה יותר "הבי" מאשר נגנים קודמים שלו בעמדה הזו, מרביץ סולואיים וירטואוזים לאוהבי נגני רוק ראותנים שודעים לאלתר ולמשוך צליל, מהסוג שאינו מתחייב להישאר בסקאלה של הבלוז.
לא סתם החליט מאייל לוותר על תגית הבלוזברייקרס ב-2008, וללכת על הרכב חדש. האיש חיפש להתרענן. מגיעים הדואטים הוירטואוזים האלה עם נגן הבס Greg Rzab ומסבירים חלק מאוריינטציית ההתחדשות. לפי ההתנהלות שלו בהופעה הוא יכול לחשוב במונחים עתידיים. מאייל, קופץ ומקפץ על הבמה. לא יאומן. הסימן היחיד לקשישותו קיים נדמה לי בקול שדעך משהו. מאייל עושה מאמץ שלא נרגיש ושר בטון גבוה מאוד.
לפני ההדרן ואחריו, מאייל בשיא כושרו דוהר לאורך הבמה ולוחץ ידיים במרץ למעריצים. אני רוצה לראות את תעודת הזהות שלו. לא יכול להיות שהוא בן 77. מאייל בטח יגיד "רק 77". ועל זה שר דילן את צעיר לנצח.

ג'ון מאייל (John Mayall) - שירה, קלידים, גיטרה והרמוניקה, טום קאנינג (Tom Canning) – קלידים, Rocky Athas - גיטרה, Greg Rzab - בס, Jay Davenport - תופים

מוסיקת בלוז

דירוג:

קישור וידיאו:

ג'ון מאייל - פסטיבל הג'אז בקיסריה

ג'ף בק מגיע לישראל ומחדש קלאסיקה - נכס צאן ברזל של הריתם אנד בלוז: "אכשף אותך", I put a spell on you של סקרימין ג'יי הוקינס. Screamin' Jay Hawkins? באמצעות הזמרת ג'וס סטון.
לקראת בואו של אגדת הגיטרה ג'ף בק (5 באוקטובר, אמפי קיסריה) אנחנו מתבשרים שהכישוף חוזר. בק שילב את השיר באלבום חדש Emotion & Commotion. השיר נבחר על ידי היכל התהילה של הרוק'נרול להיות אחד מ - 500 השירים המשפיעים ביותר על תרבות הרוק.
השיר יצא לראשונה ב-1957. הוקינס, מתאגרף ופסנתרן מקצועי, כתב אותו כבלדת קינה על עזיבתה של אהובה. הגרסה המקורית שהייתה הרבה יותר איטית, הוקלטה ע"י הוקינס לחברת "גראנד". מאוחר יותר הקליט גרסה נוספת לחברה אחרת, כאשר הוא משנה את תוכן השיר: כדי להשיג את האהובה הוא ישים עליה כישוף. הוקינס הציג את הקטע במופע וודו מוזר מאוד (ראו וידאו)
להקת קרידנס קלירווטר הקליטה קאבר לשיר ב-1968(ראו וידאו)  ואף ביצעה אותו בפסטיבל וודסטוק ב-1969. קאברים נוספים: ארתור בראון, נינה סימון, מרילין מנסון, ג'ו קוקר.
על השיר הזה אומרים כי מי שכבר מעז לעשות לו קאבר – חייב להפעיל עוצמות אדירות של תשוקה ורגש. האם זה מה שקורה עם ג'וס סטון בליווי ג'ף בק? נדמה לי שג'וס לוקחת את השיר למקום הנכון, אבל מי שציפה לריגוש ועוצמות עוד יותר גדולים - לא אתווכח איתו.

דירוג:

קישור וידיאו:

ג'וס סטון ג'ף בק - I put a spell on you

ראיתי אותו בארץ ב - 1994 בפסטיבל הבלוז בנמל חיפה (היה דבר כזה) סוחב ציוד לבמה. חשבתי אז: זהו ההבדל בין ענק בלוז לענק רוק. הבדל ענק. ג'ון מאייל צמוד לבלוז כמעט 50 שנה ומעולם לא הגיע לדרגות ההצלחה של נפילי רוק כמו ספרינגסטין, כי בלוז כמו בלוז מיצר אמנים גדולים אבל לא סופרסטארים.  15 שנה אחרי, והוא  כבר בן 77 (!) חוזר מאייל לארצנו לפסטיבל הג'אז בקיסריה (3.6)
מאייל  (יליד 1923) הוא קשיש הבלוזיסטים הבריטים מליגת הענקים. שלא כמו  אריק קלפטון ופיטר גרין - מאייל לא היה מעולם כוכב-על. גם לא זמר גדול, אבל כבלוזיסט מולטי-אינסטרומנליסט (פסנתר, אורגן, גיטרה, מפוחית) הוא עשה בלוז יותר אמריקאי מאנגלי. בהקלטות שלו – זו אינה רק גיטרה, אלא מפוחית נהדרת, קול זרוק משתנה, פסנתר בוגי
אי אפשר לקחת מהבנאדם את מה שהוא עושה הכי טוב. מאייל נשאר בגלגולו הראשון, איש הבלוזברייקרס, טרובדור. זמר, נגן מפוחית. וגם – כולם היו בניו. הוא האיש שאצלו בלהקת הבלוזברייקרס עשו את צעדיהם הראשונים עילויי הגיטרה והבלוז אריק קלפטון ופיטר גרין. וגם מיק טיילור ומיק פליטווד לימים אנשי "קצפת", "רולינג סטונס", "פליטווד מאק" אנחנו מדברים על תור הזהב של הבלוז הלבן הבריטי.
אומרים שמאייל היה תמיד מנהיג להקות טוב יותר (bandleader) מאשר מוסיקאי, ואין זה בא להפחית כהוא זה ביכולותיו כמוסיקאי וכנגן. אבל כמנהיג הוא שימש תמיד מוביל ומנהיג. חזרתי לאלבום שאני שומע בדבקות: Along for the Ride מציג גם את מי הצעירים ממשיכי מסורת הבלוז כשנון קרפמן, ג'וני לאנג.
ובעיקר זוהי הופעה עם ענקי הבלוז You Name Them. גרי מור, פיטר גרין, מייק פליטווד, מייק טיילור, בילי גיבונס, ג'וני לאנג, אוטיס ראש, סטיב קרופר, ג'ף הילי, סטיב מילר, בילי פרסטון. כולם מקבלים הזדמנות לפרוח מחדש. המוסיקה הזו פוגעת בכל מקום בגוף. ממלאת אותך. ועידת פסגה של נגנים וזמרים שזה בעורקים שלהם. ממיס, מחניף, מדליק, מרגש.

דירוג:

כשסנואי וייט תופס ראש בלוז, מקבלים אותו (את הבלוז) כמו שבלוז צריך להישמע, לא פחות מדי, לא יותר מדי, כלומר  בלוז אנגלי מצוין. בלוז אנגלי בלי החנפות מיותרות. לא לשכוח: אנגליה היא מעצמת בלוז. לבריטים יש מסורת בלוז רבת שנים, מאלקסיס קורנר ועד להקות שעשו שימוש בבלוז ליצירת פורמטי רוק חדשים על בסיס גיטרת הרוק בלוז החשמלית – הרולינג סטונס, פליטווד מאק, לד זפלין ולא לשכוח כמובן את אריק קלפטון והקצפת. סנואי ווייט בא משם, למעשה גדל על הבלוז האמריקני האורבני המודרני.
קיבלנו איש נעים הליכות, צנוע משהו, עם חוש הומור אנגלי די גרוע שמוטב שיתרכז במה שהוא יודע לעשות (בהדרן הסולו אמר על חבריו: "הם עכשיו עסוקים בסקס וסמים", יענו בקטע של המיתוסים), ומי שחשב שהוא הגיע לרידיניג לשמוע Bird of Paradise – יכול לחשוב מה שהוא רוצה. לא בטוח שסנואי זוכר את המנגינה. ציפור גן העדן שלו – מנוחתה עדן. 
כול הגיטריסטים בהרכב שלו הם front men, מתחלקים בשירה, בסולואים, דינמיקה שכזו, לפיה סנואי אינו בהכרח הכוכב הראשי של הערב. לא לשכוח. האיש הוא כוכב לא רק בזכות Bird Of Paradise של 1984. הוא ניגן עם פינק פלויד, Thin Lizzy, רוג'ר ווטרס ופיטר גרין.  אבל מה: אין לו גרם רוק סטאר, אין לו קול גדול, לא מעניינים אותו להיטי פופ. סנואי מתמקד בבלוז פרוג'קט שלו, ובמסגרת הזו יש לו מה להציע,.  הוא עומד משמאל לחבריו כמעט ללא תנועה, לא דחוף לו לנגן סולואים. אבל כשהוא מנגן סולו הוא האיש בפרונט עם מגע סולו (Finger Picked) מופלא.
לשניים לצידו מגיע להיות בשורה אחת איתו – רוד וובר ג'וניר – זמר ראשי ונגן הבס, ומט טיילור – זמר מעולה וגיטריסט לא פחות טוב, וג'ואן ואן אמרלוט, המתופף של White Flames.
החומר בעיקרו מאלבומם In Our Time of Living, אחד מצוין שנקרא Red Wine Blues. רוב הערב זה לאו דווקא סנואי, אלא הלהקה. וובר – כובע רחב שוליים שחור ומט טיילור – שרים בלוז מסוגנן כולל סטנדרטים מוכרים. לפי הנגינה המשותפת, החבורה הפכה אלפי שעות נגינה למסיבת בלוז. הם התיישבו לנגן אקוסטי אנפלאגד שני קטעים. לא משהו שאני לוקח איתי מהערב הזה. אוהבי בלוז לעולם לא ישבעו כאשר גיטרות חשמליות מעולות מוציאות אותו לפועל או כמו שאומר אחד השירים שאנחנו שרים איתם בסיום:I Can't Get Enough Of The Blues.

ג'ואן ואן אמרלוט – תופים, מט טיילור – גיטרה ושירה, רוד ובר – בס

Matt Taylor: guitar/vocals, Ruud Weber jr: bass/vocals, Juan van Emmerloot: drums, Snowy White: guitar/vocals.

דירוג:

קישור וידיאו:		סנואי ווייט ההופעה בתל-אביב
		סנואי ווייט ולהקתו

עזבו אלטון ורוד. תביאו את בי.בי לארץ. 85 ימלאו לנער בספטמבר. זו הזדמנות. שמעתי שהוא עוד מופיע. בינתיים - אוסף תזכורת מתבקש, למרות שהקטלוג שלו מוצף באוספים. לפי ספריית הדיסקים הלא צנועה שלי יצאו יותר משלושה אוספים.
קינג מגיע בשניים: דיסק א' – "מנגן את הבלוז" – הקלאסיקות, דיסק ב' "לוסיל וחברים" שהרי בי.בי הופיע עם חברים חבל לכם על הזמן
שמעתי אותו לפחות פעמיים בארץ. מאז, על משקל השיר הפותח את האוסף - ה-Thrill (התרגשות מרטיטה) לא פג, והצלילים אכן מאשרים: הבלוז – תוקפו לא פג, ובטח כאשר בי.בי קינג מנגן אותו. הבלוז זה הוא בכבודו, ולא איכפת לי להגיד – גיטריסט הבלוז החשוב של דורו.
תקשיבו ל - "האו בלו קאן יו גט?" (How Blue Can You Get) שמשמעותו "כמה מדופרס אתה יכול להיות?" בי. בי מדופרס? לא הולך על זה. אם מבלוז יוצא גם Fun, כמו שאני שומע בדיסק א', אז אני נהנה להיות "בלו", יענו מדופרס במצברוח טוב. עוד המלצה – Sweet Little Angel בהופעה חיה. מי שלא שמע הקטע הזה, לא שמע את לוסיל מייבבת ומי שלא שמע את Everyday I Have The Blues מהקלטה חיה בסאן קוונטין – לא שמע תזמור בלוז מהו. קלאסיקה? In The Midnight Hour. בטח שלא הצליחו להכניס את כל הלהיטים. אבל באוסף כמו באוסף לא הכל ייכנס. זהו מבחר שלא יחדש לשוחרי קינג הותיקים, אבל יכניס את עושי ההכרה איתו בדלת הראשית לעולמו.
באוסף הקודם של בי בי וחברים אני שומע דיאלוג גיטרות של קינג ואריק קלפטון על The Thrill Is Gone . ה-Thrill הזה אינו קיים כאן. אריק קלפטון לא הגיע לדיסק ב', הייתי אומר באופן די תמוה, אבל U2 עם "כאשר האהבה באה לעיר", גם "אול אובר אגיין" עם מארק קנופלר בדואט גיטרות שמערכת הסטריאו הישנה והטובה שלי חייכה אליו חיוך גדול, Since I Met You עם גרי מור שווה ואהה.. גם החיבור הטבעי עם בובי בלנד ב"בלוז של שלוש בלילה". וגם דר' ג'ון, ליאון ראסל עם ג'ון ואלש, סטיווי וונדר, קוקו טיילור, ואן מוריסון, רוברט קריי, אלברט קולינס, רינגו סטאר עם גרי רייט, מיק פילטווד עם סטיבי ניקס, הקרוסיידרס, כשיש בלוז טוב, ולוסיל היא הכלי המוביל, אפשר לארח כל זמר, לא חשוב מינו, סגנונו, מוצאו ודתו. זה עובד. אני רושם לי לאחל לו מז"ט בספטמבר.

כמה עובדות: בספטמבר 2010 ימלאו 85 שנים לריילי בי קינג הידוע בכינויו בי.בי קינג, יליד אינדיאנולה, שליד מיסיסיפי. מלך הבלוז. הכינוי בי.בי הוא קיצור מ – Beal Street Blues Boy. משנת 1949 הקליט קינג למעלה כ-50 אלבומים. בין 1951 ל-1985 היו לו 74 כניסות למצעדי המכירות לפי מגזין הבילבורד. האיש שקירב אותו לגיטרת הבלוז לראשונה היה טי בון ווקר. עד היום הוענקו לו 15 פרסי גראמי, אחד מהם ב-1987 – על מפעל חיים. הוא נמנה על אמני "היכל התהילה של הרוקנ'רול" ובעל תוא דוקטור כבוד באוניברסיטת ייל. במשאל הגיטריסטים הטובים ביותר של כל הזמנים של מגזין "הרולינג סטון" הגיע למקום השלישי. הוא מנגן על גיטרת גיבסון חשמלית (חצי נפח) המכונה "לוסיל" כבר כארבעים שנה. ב-2006, כשהוא בן 80, יצא מלך הבלוז לסיבוב הופעות שנחשב סיבוב פרידה שלו מהבמה, אבל בי.בי ממשיך להיות אמן פעיל גם כיום. הוא מארח בתוכנית בלוז שבועית BB King's Bluesville. הוא חנך בעיר הולדתו מוזיאון הנקרא "בי ביב קינג". באלבומו האחרון One Kind Favor חוזר בי.בי למקורות ולאמנים שהשפיעו עליו בתחלית דרכו בשנות החמישים. האלבום זיכרה אותו ב"גראמי" כאלבום הבלוז המסורתי הטוב ביותר לשנת 2009. באוסף החדש שילבו את השיר See That My Grave Is Kept Clean – "השגיחו כי קברי יישאר נקי"

איסוף, עריכה והפקה : אבי קונייבסקי. מפיק אחראי: אבי מאור

 
B.B King & Eric Clapton - Riding With The King

B.B King  - Deuces Wild

B.B Kiing - Makin' Love is Good For You

B.B - Reflections

B.B - Live At The Regal

 B.B. King & Friends - 80

דירוג:

קישור וידיאו:

Since I Met You Baby feat Gary Moore

אני מקשיב ל –Highway To The Sun של סנואי ווייט. אם זה "בלוז אנגלי" - אז גם לבריטים יש בלוז. למעשה, מה אני מגלה? בטח שלבריטים יש מסורת בלוז רבת שנים, מאלקסיס קורנר ועד להקות שעשו שימוש בבלוז ליצירת פורמטי רוק חדשים על בסיס גיטרת הרוק בלוז החשמלית – הרולינג סטונס, פליטווד מאק, לד זפלין ולא לשכוח כמובן את אריק קלפטון והקצפת. סנואי ווייט בא משם, למעשה גדל על הבלוז האמריקני האורבני המודרני.

בגיל 11 שומע אמן הבלוז רוק הבריטי סנואי ווייט (Snowy White) תקליטים של הבלוזיסטים ב.ב.קינג, אוטיס ראש ובאדי קינג ונשבה בקסמי המוסיקה הזו – הבלוז האורבני. כבר אז נזרעו הזרעים שהובילו את סנואי ווייט, בשמו המלא - טרנס צ'ארלס ווייט, יליד דבון אנגליה 1948, ליצור סגנון בלוז משל עצמו, הנמצא הנישה של הבלוז הבריטי.
בדרך לעיצוב הצליל שלו, מגיע סנואי ווייט ללונדון בתחילת השבעים, ובמשך כעשור שנים מתערה בסצנה – מנגן עם פינק פלויד, פיטר גרין ו – Thin Lizzy, הרכב שמבקש ממנו להצטרף לשורותיו ב-1979. סנואי מקליט עם ההרכב הזה שני אלבומים – Chinatown ו - The Renegade.
כמוסיקאי שבטבעו מחפש שינויים ואתגרים, עוזב ווייט את Thin Lizzy ב-1982 ומקליט אלבום עצמאי ראשון White Flames ששיר מתוכו, Bird of Paradise הופך לאחד הלהיטים הגדולים בשמונים (הגיע למקום השלישי במצעד הבריטי) מי שחשב שווייט עולה על מסלול של יצרן להיטים – טעה. זה אינו הוא. יותר מזה: ווייט החליט שוב לשנות כיוון ולהתרכז בגיטרה. הוא הקים הרכב בלוז ב-1986 עם הבסיסט קומה הדרה, המתופף ג'ף אלן והזמר והגיטריסט גראהם בל. משך 3 שנים הלהקה הופיעה והקליטה 2 אלבומים - Change My Life ו - Open for Business.
ב-1990 פונה אל ווייט ידידו הוותיק, רוג'ר ווטרס, איש הפינק פלויד ומציע לו להצטרף להפקה של The Wall בברלין. ווייט מנגן סולו בלתי נשכח במהלך Comfortably Numb, מול חומה שגובהה ל כ-35 מטר ןלצד אורחים אחרים בפרויקט כואן מוריסון, בריאן אדאמס. ווטרס אף מזמין את ווייט לנגן בקונצרט ה - Guitar Legends שנערך שנה לאחר מכן ב – בסיביליה שבספרד. כעבור שנתיים (1993) עושה ווייט שוב תפנית חזרה למיינסטרים ומקליט את Highway to the Sun – אלבום הסולו השני שלו  שאני מאזין לו בתענוג נוסטלגי עם אורחים מופלאים כמו דיוויד גילמור, כריס ריאה וגרי מור. אלבומו הבא Goldtop הוא אלבום רטרוספקטיבי המכסה עבודות קודומות בין שנות השבעים לתשעים. אלבומים נוספים שיוצאים בהמשך - Little Wing ו – Melting .

סנואי ווייט - על ההופעה בתל-אביב, מרץ 2010

קישור וידיאו:

סנואי ווייט - Bird Of Paradise