מוסיקה לייב

אפשר להירגע. אנחנו על המפה: Lover Lover Lover שפותח את אוסף מסע הופעותיו העולמי של לאונרד כהן – הוקלט באצטדיון רמת-גן. ברשימות המפיק המופיעות בחוברת המצורפת, הוא כותב: "כל אוסף חייב לכלול משהו מהקונצרט בתל-אביב, ולמרות כל הבעיות – הערב הזה היה סיום ראוי לסיום המסע המנצח של קיץ 2009, או כמו שאמר לאונרד כהן מול אלפי המקלות הזוהרים בירוק: "יהי רצון ורוח השיר הזה תתרומם טהורה וחופשייה".

בין ה-11למאי 2008 ועד 20 בנובמבר 2009 הופיע לאונרד כהן ב-195 הופעות סביב העולם. World Tour במלוא מובן המילה. 8 מתוך 12 השירים כאן לא מופיעים בדיסק "הופעה בלונדון" שיצא ב-2009.  הסמיכות בהוצאת "שירים מהדרך" (פרפרזה על Songs From A Room הקלאסי מ-1969) מראה כמה באיש מבוקש בזמן הזה. ככל שהשני חולפות – כהן הוך יותר ויותר נדרש.

מה מניע אותו להמשיך? כסף? לא רק. בעיקר – I Came So Far For The Beauty. הגעתי עד כאן בשביל היופי, אמר כהן.

את רגעי היופי והקסם בסיור העולמי חיפשו מפיקי הדיסק. איך עושים את זה? דקות אחרי שהסתיים כל מופע, שמעו מנהל ומפיק המופע את תחושותיו של כהן עצמו לגבי ביצועים של אותו ערב. היו רגעים שכהן הרגיש התעלות. תקשיבו איך הוא שר Bird On A Wire בגלזגו סקוטלנד בנובמבר 2008. נחה עליו רוח מיוחדת. Waiting For The Miracle – בפביליון בסאן חוזה, קליפורניה. גם את  Suzanne הקלאסי שמגיע לכל דור ודור – כהן עדיין מבצע כאילו השיר נולד עכשיו.

עוד רגעים: Famous Blue Raincoat ב – 02 ארנה בלונדון, באותו חודש ממש. נובמבר 2008 היה כנראה חודש של השראה גדולה. כמה הוא בתוך השיר.

וגם: Hallelujah בפסטיבל המוסיקה קוצ'לה, אינדיו, קליפורניה, אפריל 2009. רגעים מצמררים של התעלות. ממגנט את הקהל שמגיב בזעקות של התרגשות. כל ה קאברים שמעשו לשיר הזה עד היום, גם המשובחים לשיר הזה מתגמדים. תהרגו אותי אבל ניסיתי להימנע מ"האחד והיחיד". לא הלך. הוא באמת מחפש את היופי אחרי כל השנים האלו.

דירוג:

קישור וידיאו:

לאונרד כהן בישראל

אני בעד מיני פסטיבל רוק. אבל 6 וחצי שעות בערב – Too Much. יותר התאים להעביר למקום פתוח, דשא, אוהלים, שנרגיש פסטיבל רוק גם בלי גשם ובוץ.  מצד שני: אני מצדיע לאמרגנים. לא בכל ערב מתרכזות 3 להקות בכירות שישראל היא תחנה לא סתמית בדרך בשבילן, או כמו שג'ון ליידון מהפאבליק אימאג' אמר – דה פרומיס לנד, הגם שהציניות חגגה.

אלא מה: כשג'ון ליידון עלה עם עם Public Image Limited ועם כל הצעקנות הפנקיסטית בסוף הערב, התרוקן חצי ביתן. לא נתנו את הכבוד המגיע לחלוץ הפאנק. בשביל רבים LCD Soundsystem הייתה השיא.

החלק המלהיב של הערב (הופעה שניה בערך ב-11.15). להקה של איש אחד, ג'יימס מרפי וצוות תומך. זה היה ברור מרגע שהלהקה נכנסה לפעולה. איש כריזמטי שנהנה מצליל נפלא, מהודק מאוד, חזק מאוד, פאנקי דאנס אלקטרוני. למישהו הוא הזכיר את דיוויד בואי? למישהו הזכיר ההרכב את טוקינג הדס או את שריקבק. אז גם אם תחברו הכל, יש לכם ל.ס.ד סאונדסיסטם עם ה - Drunk Girls, עם All My Friends, עם Losing My Edge ו -  New York המצמרר לסיום.

צליל רענן, פופ פאן. ואיך שלא תגדירו, יש כאן ניואנסים שלא משייכים את LCD Soundsystem לשום מגירה. גם אם שמעתם מיני השפעות/ ציטוטים עדיין הם חלק מהצליל המסוגנן של האלבום, כלומר – גם האפיון הדאנס אלקטרוני. ככה שבתוצאה הסופית מקבלים מורכבות מרהיבה, מוסיקה מסוגננת בהפקה האלקטרו דאנס היפנוטית-פסיכודלית מרהיבה.

 הדראמס Drums פתחו את המרתון. הרכב אינדי פופ שנבנה ע"י חברי ילדות ג'ונתן פירס וג'ייקוב גראהם.  הסולן הבלונדי ג'ונתן פירס Jonathan Pierce, מנסה להישמע עדכני אלא שהפופ הזה של מלודיות פשוטות כל כך מזכיר גם את הסטרוקס ולעיתים גם את הסמיתס עד שהוא נשמע לעיתים אנכרוניסטי. השיר Best Friend מזוהה ע"י הקהל. Let’s Go Surfing’ מגיע עם השריקה המוכרת.  Drumsנשמעת כמוסיקת רוק שיש בה גם אלמנט רטרו וגם טאץ' עכשווי.  

מוסיקת פופ מהודקת מבנים הכי פשוטים, אם כי מנוגנים אותנטי.  הדראמס עושים מוסיקה teens,  אבל יש  משהו בוגר, מעין רטרוספקטיבה סגנונית שאינה מביאה את הבשורה למי שמחפשים חידושים.

 וקבלו לסיום ג'וני ליידון, הלא הוא ג'וני רוטן (סקס פיסטולס לשעבר) עם ה  Public Image Ltd.  פאנק? זה עוד עובד? האיש בשיער פאנקיסטי הוא הצגה קצת גרוטסקית. אבל האמת היא שג'וני מצליח להגשים את מה שהפאנק רצה לעשות בזמנו. אנשים שוכחים שפאנק לא היה בדיוק סגנון מוסיקלי, אלא סוג של התרסה. מרד במוסיקה הקיימת. גם לא תמיד משהו של קללות ויריקות. אולי אז זה היה כך, כי כפאנקיסט היית צריך לספק את הסחורה למעריציך. ג'וני ונעריו ניגנו מוסיקה. לאנשים שלא יודעים בדיוק מה היה הפאנק הזה. לא להיטים  אבל אפשר להצטרף בשירה  ל -  This Is Not A Love Song. סקוט פירת' Scott Firth על הבס לו אדמונדס Lu Edmonds בגיטרה ברוס סמיתס Bruce Smith  על התופים מצוינים כתחליפים לחברים המקוריים, במיוחד עבודת הגיטרה של אדמונס שכמעט גנבה ההצגה לאיש במרכז הבמה שהתמקד בהבעות פני מעוותות, בטונים מרושעים. אם חשבתם שג'וני התרכך עם הזמן - אז לא. מבחינת ליידון המהפכה לא הסתיימה. הוא עדיין שם, וזה עובד.

דירוג:

מאמה מיה. איזה זמר. שפשפנו עיניים: מייק פאטון, סולנה של פיית' נו מור על הבמה באמפי רעננה במופע מיוחד ,Mondo Cane - שר שירים מרפרטואר הפופ האיטלקי הישן והטוב.

ובאמת, היה לי קצת מוזר לשמוע רוקר מהסוג הרד רוק משתמש בטווח המופרע שלו גם לפופ איטלקי משנות החמישים והשישים. האם זה עוד אחד מהשיגעונות האקסצנטריים של פאטון או נטו אהבה למוסיקה הזו? למה להעיב על החגיגה בשאלות סרק. כמו שמייק פאטון מבצע שירים איטלקיים – אף אחד בעולם אינו מבצע.

הערב הוא הרבה יותר מאקספרימנט של סולן פיית' נו מור. על הבמה התרחש מחזה כמעט הזוי – תערובת של נגנים שכמו נלקחו מסצנה של פליני יחד עם חבורת נגנים קשישה מתוצרת מקומית שנדמה לי - ניסתה להבין לאיזו אופרה היא נפלה.

הערב הוא כור היתוך מבולבל של סגנונות אבל גם מרתק ומלא השראה, עיבודים ופרשנות ווקאלית בלעדית ללהיטי פופ מעידן הזהב באיטליה המיועדים לזמרים, להקה, מקהלה קטנה ותזמורת. המוסיקה רבת צבעים, בין בלדות רכות לרוק מתוזמר בומבסטי.

מבחינת העיבודים – זה אקספרימנט – רוק פוגש את האורקסטרה בערבוב של סגנונות – פופ, איטלקית, קלאסית, רוק ופאנקי עם הרכב שחציו רוק וחציו סימפוני. שירים שהם חלק מהרפרטואר הנצחי של דה בסט אופ איטליה, רפרטואר שכולל יותר כ-20 שירים של מלחינים וזמרים איטלקים נודעים המוכרים ממינה, כדומניקו מודוניו, נינו רוטה, אניו מוריקונה.  המדהים הוא שפאטון, יליד קליפורניה (המאוהב באיטליה, חי שנים באיטליה עם אשתו האיטלקית) מתחבר לאיטלקית כל כך טבעי שלא תוכל לזהות את מוצאו. נשמע כאילו הוא בבית. פאטון לוקח את הקומבינה למקומות הטירופיים המפתיעים שלו.

פטון הוא אינדיווידואליסט מרתק. ורסטילי-אקלקטי-אקסטרימי-אקסצנטרי. אם זה נשמע לכם כרצף קללות, אז הוא מדויק -  רב-גווני, רב סגנוני, קיצוני, חריג ומוזר. אבל מעבר לכך, זהו קולו שעושה אותו למה שהוא. כלומר: אין קול כזה. אחד ויחיד. תקנו אותי אם אני נסחף, אבל אין זמר בעולם שעושה את מה שפאטון עושה עם קולו.  זמר של מיליון קולות.
אין שום ספק שפאטון, מצליח לא רק להחיות את העבר, להתרפק נוסטלגית על השירים האיטלקיים האלה  אלא מצליח להדגים גישה מודרנית והרפתקנית בפרשנויות לשירים כדי להראות כמה חיות יש עדיין במוסיקה הזו.

בסוף הערב התלבטתי אם להגדירו כמופע פופ איטלקי או כאקספרימנט רוק איטלקי ביזארי, אבל מה חשובות ההגדרות, אם מייק פאטון מצליח לתת את זה וגם את זה.ואין ספק - האיש רעב לפופ איטלקי. מאוהב רצח, אחרת לא היינו מקבלים את הערב המסעיר הזה.

דירוג:

קישור וידיאו:

מייק פאטון - Mondo Cane ברעננה

אם ניו-יורק היא אישה (השיר החמישי בערב), אז מהי תל-אביב? הדימוי של סוזן וגה – הומו. סוג של הומור.
אנחנו בחוות רונית, ליל שבת. אסוציאציה מינית? הייתי אומר דו-מינית – חתן-כלה. אבל סורפרייז: בשטח מתגלה מעין אמפי חדש בלי שהכרוז יכריז "וקבלו את משפחת החתן". ואחרי שתי זמרות חימום מקומיות, עולה גברת נעימת סבר, זו ששמענו בדיוק לפני שנה בהיכל התרבות בת"א.
מה חדש סוזן? נדמה לי שפרט לתירוץ שמניע את הסיבוב - פרויקט הקלטה מחודשת של שיריה בהפקה אקוסטית בלייבל העצמאי שלה, אלבום חדש - Close Up Love songs Vol1 (שהיא לא שכחה להציג קבל קהל) ההבדל העיקרי היה כיפת השמיים ממעל, שינויים קלים מאוד ברשימת השירים, ותחושה של יותר משוחררת ותקשורתית בקטעי הקישור הבלתי אמצעיים.
גם ההפקה המוסיקלית נשארה כשהייתה: גיטריסט ובאסיסט שמוסיפים מימד עומק בעיבודים, במיוחד הלופים של החשמלית, הדיסטורשנים הרוקיים ובלי תופים. השילוב של חשמלית וגיטרה בס יוצר קונטרסט מעניין עם קולה של וגה.
בספורט אלגנט, פתחה כמו בשנה שעברה עם Marlene on the Wall, ובהמשך יגיעו Heroes ו - Caramel . לצידה נגניה – גרי ליאונרד (Gerry Leonard) בגיטרה ומייק ויסקגליה (Mike Visceglia) בנגינה מאוד גרובית בבס חשמלי. כעשרים שירים כולל הדרן – סיפקו כמעט כל בקשה של הקהל. מ – Small Blue Thing ועד Queen & Soldier, Luka, In Liverpool.
השנים שחלפו מאז הצלחותיה הגדולות בשמונים השביחו את קולה – יותר עוצמה, יותר שליטה. הליווי הפתיע באחדים מהשירים – בעיקר הגיטרה החשמלית שלקחה את הסגנון של וגה לכיוונים נוקשים. מצד אחר – הרגישות המעודנת של לאונרד ב - The Queen & The Soldier. מצד אחר המנגינה הבוסה נובאית של Caramel, קולה המעודן – בליווי הבס הבשרני של ויסקגליה, הרוקנ'רוליות של Frank & Eva. את Gypsy היא שרה סולו בליווי האקוסטית בלבד, אתנחתא רומנטית יפה במקומה.
Tombstone – מהשירים הקצביים של הערב מגיע עם סיפור שהיא מספרת שמתחיל בחתול המשפחתי שהלך לעולמו וטקס הקבורה שערכה לו אימה שכלל בין השאר חפיפה בשמפו...
בסופו של ערב, אני רושם לעצמי שאלה: יולי הבא – אם היא מגיעה – אתה הולך? שאלה לא קלה שאני משאיר אותה פתוחה. מה שבטוח – ביולי 2010, חוות רונית, נהניתי טיפה יותר מסוזן וגה היכל התרבות יולי 2009,  יותר תקשורתית, יותר "סטורי טלר".  יותר פתוחה. נמתין ליולי הבא. עד אז יש זמן לחשוב.


Marlene On The Wall
Heroes
Small Blue Thing
Caramel
Frank & Ava
New York Is A Woman
Pornographer's Dream
Gypsy
Tombstone
Left Of Center
Blood Makes Noise
The Man Who Played God
The Queen & The Soldier
Neighborhood Girls


Some Journey
Luka
Tom's Diner
---
Calpyso
Rosemary
In Liverpool
Solitaire

דירוג:

קישור וידיאו:

סוזן וגה - קטעים מההופעה

ראיתי אותו ברמת גן ב-83' באצטדיון. מה השתנה מאז? כמעט כלום. שישים וחמש מלאו לנער, ולא ברור אם הכושר הוא מבלון חמצן שהוא מחביא מתחת לחליפה או  מהשתלת ריאות, אבל הג'סטות – אותן ג'סטות. הגנדרנות – אותה גנדרנות. כמעט קלקלו לו את הערב. פתאום ראינו רוד סטיוארט ש"עושה עם הפה". מישהו סגר את הזרם למיקרופון? חברת החשמל? חוט פגום? הוא אגב טען, שבמשך כל הקריירה שלו לא קרה לו כדבר הזה. מאחורי צרח מישהו: "נו אתה בישראל". סטיוארט לא שכח לציין כי הציוד הוא מקומי, כדי שלא יהיו ספקות, אבל גם להחמיא שלא ציפה לקהל כזה.
כבר כינו אותו זמר החתונות הגדול של  הרוק. הרוקר של ה"פייסס" מזמן מתפקד על תקן בדרן נחמד שמעניק לקהל בדיוק את מה שהוא רוצה. נראה עדיין מי שיכול לדגמן אופנת גברים בלי שייראה פתטי. דוד טוב ששמח לחזור ללהיטים הגדולים. 
מעריציו הגדולים שמחו לדעת שהוא מוותר על הלהיטות שלו בשנים האחרונות לשיר סטנדרטים מספר השירים האמריקני הגדול, רודי יצא למשוט על פני כל להיטיו. דיסקו, רוקנ'רול, בלדות רומנטיות, בין ובין הפוגות להחלפת חליפות, שאותן מילאו נשות סול צעירות ,שניסו להיות דיאנה רוס והסופרימס.
סטיוארט ידע שהוא יקים את נוקיה עם D'Ya Think I’m Sexy, ולכך יסכימו אפילו אחדות בקהל שהיו יכולות להיות נכדותיו. שמענו גרסה מאוד ידידותית ל - Twisting the Night Away שירו הקלסי של סם קוק, מה שהחזירו לבוגי ולרוקנ'רול הבסיסי הפשוט הזה. סטיוארט אוהב לחזור לשם. להיטים ישנים וטובים: Have I Told You Lately – חסר לו שלא היה שר את זה. It’s A Heartache – שיר שהושר במקור ע"י בוני טיילר, הרוד סטיוארט הנשית. Tonight’s The Night - איך אפשר בלי.
השאלה מה אנחנו מצפים מבחור מצועצע בן 65 שלוקח את החיים הכי בקלות. מצד שני: בגילו – רבים היו קונים את כושר הסיבולת לב-ריאה שלו. בון ג'ובי היה מקנא. אחרי למעלה מארבעים שנה על הבמה, סטיוארט יודע לאן להוביל את ההצגה. התפאורה לקוחה מהסיקסטיז American Bandstand התזמורת בבגדים מאוד טייט מחויט, זמרות סול במיני. יפייפיות שנושפות בכלי נשיפה ומנגנות כינור ומנדולינה. מה לא עושים בשביל הגימיק של השאו.
אז אם סטיוארט בקשישותו כבר הולך על משהו שנוגע בקיטש של קליף ריצ'ארד, עדיין יש לו את הקול הצרוד ורווי הנשמה, שמבדל אותו משאר העולם. קול קשישי, צרוד ומחוספס להפליא. כשהוא שר בלדות, זוהי סנטימנטליות שאפשר לקבל רק מסטיוארט. סנטימנטליות היא מילת מפתח אחת. למעשה רוב השירים מארבעים שנות קריירה משדרים משהו רגשני ומשתפך. ההוט לגס הגיעו עם בעיטות בכדורגל, ממש בזמן. משנותיו בלהקת הפייסס. את First Cut Is the Deepest הוא שר בעיניים עצומות. ב - Some Guys Have All The Luck הוא שר בתנועות מגוחכות עד מצחיקות של דוד. Maggie May – איזה יופי. היא נפלאה עדיין אחרי כל השנים.
אחרי כל השנים האלו, אחרי כל הלהיטים, האלבומים והקאברים, לא יתכן אצל סטיוארט רגע דל. לא בדיוק רוקד. הוא מדשדש בתנועה. אבל לא תקחו ממנו את זה - מזדקן נפלא. כל מה שנותר הוא לנצח על מקהלת הקהל כשהיא פוצחת ב - You're in My Heart, כעבור ארבעה שירים להבין שסיילינג הוא כוראל, שיכול היה בקלות להפוך להמנון הלאומי. אחרי שסטיוארט נפרד לשלום אחרי הדרן אחד – Baby Jane, הבנת שהקהל רוצה עוד חמישה, מה שאומר – קיבל תמורה, מה שאומר שהנוסחה עובדת – יותר רביו, יותר בידור מאשר רוק שאו.
האמת: זה נורא מתאים לסטיוארט. בדרן עם סטייל וטונות כריזמה, שקשישותו לחלוטין אינה מגוחכת  לעומת צעירותו, ועוד נגלה שעליו נכתב השיר Forever Young.

שירים: Soul Train, Love Train, Some Guys, Tonight is the Night, Having a Party, This Old Heart, First Cut, Downtown Train, It's Heartache, Sweet R & R, Have I Told You Lately, Rhythm Of My Heart, Keep Me Hanging On (להקה נשית), Twisting the Night Away, D'Ya Think I’m Sexy, Talk About It, You're in My Heart, Soul Finger, Hot Legs, Maggie May, Sailing, Baby Jane.

דירוג:

קישור וידיאו:

רוד סטיוארט בהיכל נוקיה

בהופעות אצטדיון, תלוי איפה אתה ממוקם. מי שישב ביציעים ראה בעיקר אלטון ג'ון על המסכים. מי ששילם אלף שקל עבור כיסא פלסטיק בשורות הראשונות – קיבל אותו בגודל טבעי.
אז נכון שהופעה בישיבה מול פסנתר בעייתית לקהל אצטדיונים ענק. מצד שני גם מיציע העיתונות בשער 3, קשה להתכחש לעובדה אחת: האיש בן 63, נמצא בשיא כושרו, למעשה בשיא יכולתו כזמר, גם כפסנתרן.
שמעתי את אלטון פעמיים ב-1974 גם ב-1993. ב – 2010 אלטון ג'ון נשמע הכי אלטון ג'ון. מאוד מדויק. הקול שלו חזק, שולט יפהפה במגוון הטונים. אצבעות אקרובטיות על קלידי הפסנתר מנגנות הרבה בוגי, אלתור מפתיע של רבע שעה על "רוקט מן", הרכב של חמישייה שמעניק לו את כל מה שהוא צריך. ביניהם הגיטריסט הותיק דיווי ג'ונסטון, נייגל אולסון מהלהקה המקורית של אלטון בסוונטיז - בתופים.
איך אפשר בלי Rocket Man? בלי Madman Across the Water, בלי Daniel בלי - Don’t Let the Sun Go Down On Me בשירתו המאוד משכנעת עד מצמררת. הקונצרט נשען חזק על מיטב הגרייטסט היטס שלו, קלאסיקות שחוגגות ארבעה עשורים.
כשהוא ישוב מול גרנד פיאנו ימאהה שחור פתח ב - Funeral For A Friend/Love Lies Bleeding מ - Goodbye Yellow Brick Road. המופע התרומם בהדרגה, כאשר אלטון חוזר כמעט לכל להיט מבוקש עד לשיאים של סוף הערב - The Bitch Is Back, I’m Still Standing ו - Crocodile Rock.

נראה שזה בא לו היום בקלות. בא לעבודה. רציני יותר, בלי שטיקים, בלי לעשות לקפוץ יותר מדי על הפסנתר, בלי הצהרות פוליטיות, מעט פירוטכניקה, סרטוני וידאו פשוטים, ובעיקר השירים והמוסיקה - ולא פחות משעתיים וחצי נטו של מחרוזת להיטים שמילאו נדמה לי את הציפיות. בקיצור: מי מה-47 אלף איש – שחלקם ויתרו על מונדיאל – קיבלו אלטון ג'ון באחת משעותיו היפות, או במילים פשוטות - חוויה של פעם בחיים.


1. Funeral for a Friend / Love Lies Bleeding
2. Saturday Night's Alright For Fighting
3. Levon
4. the Water Madman Across
5. Tiny Dancer
6. Philadelphia Freedom
7. Brick road Goodbye Yellow Brick Road
8. Daniel
9. Rocket Man
10. I Guess That's Why They Call It the Blues
11. Sacrifice
12. Take Me to the Pilot
13. About the Way You Look Tonight Something
14. Don't Let the Sun Go Down on Me
15. Sorry Seems to Be the Hardest Word
16. Candle in the Wind
17. Sad Songs
18. Bennie and the Jets
19. Bitch Is Back
20. I'm Still Standing
21. Crocodile Rock
הדרן
22. Circle Of Life
23. Your Song


צילומים: יוסי חרסונסקי

דירוג:

קישור וידיאו:

אלטון ג'ון ברמת גן