מה נשמע

בזמן שהארץ רעשה, שמעתי צ'יק קוריאה בהיכל התרבות בלי שהעיפו זיקוקין. הקלטתי. אני שמח כל פעם מחדש שאני מקליט כוכב נולד בגלל הפרסומות האין סופיות. הבעיה שאני לא מספיק לראות. הפעם שתיים בלילה, פעמיים קפה, יצאו השורות הבאות.

מגיע לה, לדיאנה גולבי, למרות שהבחירות שלה לגמר היו שגויות, וגם הביצועים לא היו פסגת ביצועיה בתחרות. אני מדבר בעיקר על "שביל הבריחה" של מיכל ברנט ורמי קלינשטיין, שעדיין שייך לריטה. דיאנה לא תיקח את השיר ממנה.

"שביל הבריחה" הוא שיר פופ, וראוי לביצוע ללא מניירות רוקיסטיות. מה ששמענו היה צעקני עד בומבסטי. בגלל הרצון ללכת עד הקצהיצא משהו מקושקש עד קקופני – גם בעיבוד. גולבי היא רוקרית במהותה. הבחירה בשיר של ריטה הייתה יותר פופוליסטית מאשר עניינית. אבל כמו שאמרתי – זכייתה מוצדקת (וכבר הימרתי עליה) בשל עונה מדהימה, זמרת מבטן ולידה, מהוקצעת, יודעת לשלוט בקול, לחלק אנרגיות, להוציא דברים מהבטן ומהלב.

עידן עמדי לא היה ראוי למקום השני אלא אוהד שרגאי, לא רק משום שהביצועים שלו בגמר ("תני לי יד" – בועז שרעבי, "חלומות אחרים" – מאיר בנאי) היו בינוניים למדי, אלא מהסיבה הפשוטה שאוהד שרגאי הוא זמר טוב ממנו, ורסטילי, פרפורמר, זמר של קברט ומחזמר בעל שליטה יוצאת מהכלל בקול ובגוף. הביצוע שלו ל"לא בוכה" של ורד קלפטר היה הטוב ביותר בערב הגמר.
וכמו בכל סיום של כוכב נולד, עכשיו מתחילה העבודה: מה עושים עם הכישרונות. איך להימנע משטויות, מבזבוז הפוטנציאל. לואי להב הולך להפיק לדיאנה גולבי דיסק. ללא חשיבה נכונה – כוכב נולד עלול להישאר שעתה היפה ביותר. 

ארבעים שנה לא עלתה ישראל למונדיאל. גם לא אליפות אירופה. מה עושים? זרקו מאמן, הביאו מאמן. עזבו אתכם. לא יעזור. מאמנים מתחלפים. שום דבר לא קרה. מה כן? – אולי אמונה?

קראתי השבוע כותרת  - "מי שמאמין" שירו של אייל גולן, יהיה המנון נבחרת ישראל בכדורגל וילווה את הקמפיין הפרסומי שלה.

איך לא חשבנו על זה? קראתם הטקסט? בשיר הזה של יוסי גיספן את עדי ליאון יש משפט שאומר מפורשות -  "יש אלוהים אחד גדול, הוא בעולם הזה נותן לנו הכל".

זהו. מה צריך יותר? בבקשה, יש אלהים! אמנם עד עכשיו, אלהים הגדול – לא היית עם נבחרת ישראל. והנה השיר הזה שמייחס לך את "מלך העולם" ("ולנו יש את מלך העולם/ והוא שומר אותנו מכולם") מגיע כדי שאתה תיתן התשובה לנבחרת המאכזבת: אתה יכול להחליט - לא חייבים שכל ברגליים. יש, אותי, אלהים! הרי כל אוהד שני, אחרי שקבוצתו מבקיעה ומנצחת יסכים שאתה קיים ( כולם אומרים אחרי גול - "יש אלהים"!)  זה עדיין לא אומר שאלהים תמיד לצידו. מה קורה כשמפסידים? מה יגיד אז האוהד על אלהים? אין אלהים?! הישמר לנפשך!
כיוון שנבחרת ישראל רגילה בהפסדים והחמצות – קשה לומר שאלהים עמד לצידה. ואולי הוא בכלל אינו מבין בכדורגל, או שהוא אומר: מה לי לכדורגל? שישחקו הנערים. הם לא בראש שלי. אני מצפה מעם ישראל לדברים אחרים. במקרה הזה, גם השיר אייל גולן כנראה לא יעזור, וגם מי שמאמין, ייאלץ להודות כנראה שאין אלהים, כשמדובר בנבחרת ישראל בכדורגל,- גם אחרי שאייל גולן נכנס לתמונה.
ובאשר "תמיד על המפה אנחנו נישאר" – נכון, אבל לאו דווקא במובן של ניצחונות גדולים, אליבא דטל ברודי ומכבי תל-אביב לפני הרבה מאוד שנים. אבל זה היה כדורסל, ובואו נאמר, שאם הולכים על "יש אלהים", הוא הרבה יותר לצידם של הכדורסלנים.

אגב, אלהים וכדורגל: שמעתי שאוהדי הפועל תל-אביב החלו להתעניין בתשמישי קדושה, לא רק בכיפה האדומה של איתי שכטר אותה הם אימצו ללא כחל ושרק. לא שהם החליטו לגשש דרכם לקראת חזרה בתשובה, אבל אחרי מה שעשתה הפועל – יש אלהים בגדול, ומגיע שיתייחסו אליו בכבוד.


אייל גולן - מי שמאמין - ביקורת

כבכל ערב ראש שנה, לקראת המבצעים הגדולים ברשתות והארוחה החגיגית, הדבש והכיפאק, מגיע גם הריטואל של "סיכומי השנה" – אצלנו זוהי השנה העברית שאף אחד לא משתמש בה, אלא כשאתה נדרש להשיב על שאלונים.

 אז מי הם הזמרים הנבחרים לשנת תש"ע? הסיכויים שאני אבחר את האחד והיחיד, הבלעדי, הכי-הכי, האולטימטיבי קלושים. גם כל דירוג מ-1 עד 10 לא אמין בעיני.  מה הקריטריונים? חדשנות? מקוריות, בשלות, אמינות? נדמה לי שסך כל הפרמטרים האלה.

זמרים

ארז לב ארי – ארגמן. יש משהו מעודן קסום במוסיקה של ארז לב ארי. הוא משדר עומק בלי ללחוץ, בלי לכפות את עצמו עליך. מגיע ממקומות צנועים, לא מחפש לענות על צרכים וגירויים מידיים. האלבום החדש נוצר מהצנוע הזה, יוצר אמין ומאמין שמתחבר למקורות כדי לגעת בעצמו, בנפשו במוסיקה השוזרת יפה אקוסטי בחשמלי כדי ליצור אווירה מעט הזויה, טעונה מתח קל באלבום ישראלי מאוד מסוגנן. צלילים נוגים בגוונים אפורים קודרים, עם קרן של שמש באופק.

אריאל הורוביץ: אלבום 5 - תמצית איכותית של כל מה שהוא אריאל הורוביץ, משורר, מספר שחלקיו – הרומנטי, הנוסטלגי, הלירי, הפילוסופי, האנושי – חוברים לשלם שנשמע אחד הדיסקים המרגשים במוסיקה המקומית העכשווית.

יהודה פוליקר – אהבה על תנאי: אלבום שמנתב את הסיפורים החדשים למקומות שפוליקר רצה לקחת אותם. לא חידושים מסעירים, לא הפיכת עור מוסיקלית, אבל מנגינות ומקצבים שמשרתים את הסיפור שלו, שאומרים – זהו יהודה פוליקר – לא פחות לא יותר, כלומר – במיטבו.

ערן צור – כל מה שאנושי:  אנושי מתמיד – כולל מגעים אינטימיים. הדבר הישיר והאמיתי שיוצא ממנו. מילים ומנגינה שנוגעות ולוטפות וממלטות מעין הסערה ופוגעות קשות בגברים עדינים, רכים ושבריריים שזקוקים לרגעי נוחם והתרפקות. אלבום.הכי מסוגנן שלו, יופיו הלא ידוע, אנושיותו הנוגה, מלודיותו המופלאה.

קובי אוז – מזמורי נבוכים:  קובי אוז אינו חוזר בתשובה. הוא גם לא המיר את חילוניותו בדתיות חדשה. אסף את עצמו, ניסה להרכיב מחדש פאזל של כל מה שהוא הוא - בהוויה ובישות הזו. מי אני ומה אני ומנין אני. המוסיקה - נוסטלגיה שצליליה מעורבבים בניחוחות מפה (ים-תיכוני) ומשם (צליל אקורדיון צרפתי), אהבה ואירוניה, מצטיינת בלחן סימטרי מענג, באווירת חאפלה עממית עוטפת, בסלסול מפולפל, בחיוך נוסטלגי שכולו רון שעשועים.

זמרות

 דניאלה ספקטור – דניאלה ספקטור: קולה העורג מסייע לייצר "אווירה", נישא על מנגינת  ומקצבים קסומים. נולדה משוררת למוסיקה או מוסיקאית לשירה. ספקטור רוגשת ומתרגשת מהסובב אותה, היא תיירת בנופיה הפיסיים-רוחניים, הופכת אותם לצלילים אקוסטיים עגולים, תחושתיים, ליריים.

נינט טייב – קומוניקטיבי: נינט טייב יצרה רוק אותנטי של אמירה אישית נוקבת, כואבת, של היא-מול-עצמה, של היא מול העולם הסובב הפוגע, של רצון לברוח, של מי-אני-מאין-אני-באה-מה-אני-רוצה-מעצמי. של אני לא מפחדת לעשות מה-בראש. של אני יוצרת מוסיקה

קרולינה – מה אעשה עכשיו? הגרוב של קרולינה.הוא לעיתים שילוב של עברית ואנגלית, בהפקה מוסיקלית רהת ה שראה של סאבו וקותי. יצירת חיים ליוצרת-זמרת מיוחדת ויחידה, שפורשת כנפיים ועפה עד למחוזות הקסם. ה – Happiness שלה.

נורית גלרון – ואז בא לנו: האינטראקציה בין נורית גלרון לנתן זך. נפשה בנפשו, וכמו שנורית שרה – השירים  מתמלאים בעוצמות שאינן קיימות בהם על הנייר.

שילה פרבר – פרח קיר: אלט נמוך. אינטימית, אירונית, חיוך מריר, מספרת-חושפת במנגינה רכה, בטון אפרורי הרהורים מהחדר. קברט אישי נוגה נוגע ומגיע,  שרה את תחושותיה והגיגיה הכי אינטימי ומדויק.

אתרי האינטרנט מיהרו לפרסם עם טפיחה ענקית ("הישג בינלאומי", "כבוד גדול", "הישג אדיר") על השכם הישראלית הזקוקה כנראה רוב ימות השנה לאישור שהיא קיימת לא רק במצב רפיסות: אביב גפן יחמם את להקת U2 ב-3 לספטמבר באתונה. מה שמצחיק הוא שאת הידיעה פרסם לא אחר מאשר אביב גפן בדף המייספייס שלו, בלי להשתמש בשרותי ייחצון. ההודעה הלקונית סיפרה כי  פרט להופעה שלו, תחמם גם "סנואו פטרול" את מופע הענק של להקת הרוק האירית באצטדיון האולימפי באתונה.

נסחפנו? אביב גפן עצמו סירב להגיב. אני מבין אותו: מה הוא אמור לעשות: להגיד יו, אני הישראלי הקטן קיבלתי תפקיד לספק שרותי חימום ל – U2? אגב, לא בטוח ש – U2 עצמם מעורבים לעומק בבחירה. לאביב יש עכשיו להיט חזק ביוון, ויתכן שהכל מגיע משם. נקווה שבונו, שממשיך לדהור במופע הגרנדיוזי, אחרי שעבר ניתוח בגבו, יודע מיהו אביב גפן.

אבל לעצם העניין: נדמה לי שהמטרה של גפן אינה בסופו של דבר להיות חימום אפילו לענקי פופ כמו U2 אלא להיות אמן מצליח בזכות עצמו בזירה האירופאית והאמריקנית. הוא עשה כבר כברת דרך עם "בלקפילד", עם האלבום באנגלית, יצא לסיבוב עם הזמרת ננה, העתיק את מגוריו ללונדון. המבחנים הגדולים עדיין לפניו, והוא יכול לנצל את החימום ל – U2 ביוון למנף דברים. לא לשכוח שמדובר רק ביוון, לא חימום קבוע של הלהקה האירית.

אבל אצלנו כמו אצלנו, תחושת "הוא שייך לנו לעם ישראל" - גואה מכל כותרת כזו, כי אין לנו כותרות גדולות יותר לספק כדי לפרוט על מיתר הגאווה הלאומית, וכשמדובר בכוכבי פופ ולא מתמטיקה - נדמה לנו מוצדק יותר להניף את דגל ישראל. אז אולי כדאי להודיע ברבים: עדיין אנחנו נמצאים באזורי הפרובינציה למרות שאנחנו כבר מזמן מתים להיות חלק מהעולם הגדול.

הנה זה מגיע: לקראת השנה החדשה יהיו לנו שיר שנה, זמר וזמרת שנה, הרכב השנה, תגלית, קליפ. תחרויות, מצעדים, מי היה הכי. התוצאות, כרגיל, לא יוכיחו שומדבר, אולי את יוזמתו של מחנה מעריצים אחד לייצר הרבה קולות-אס-אם-אסים אוהדים שיטו את הכף.

מישהי, ליהיא אשכנזי,  יוזמת עצומה בפייסבוק לבחירתה של ירדנה ארזי לזמרת השנה ואף מפנה להצבעה באתר של "מאקו" – בעקבות הצלחת אלבומה "בושם על עורי".

היא כותבת - כמה פעמים ייחלתם לזה שהזמן יעצור? כמה פעמים התגעגעתם לעבר וקיוויתם להחזיר עטרה ליושנה? – עכשיו יש לנו את ההזדמנות. למה דווקא ירדנה מקבלת רוח גבית כזו? כי ממחנה המעריצים שלה גדול יותר, ערני יותר מזה של שרית חדד? ואגב, היכן שרית חדד ברשימת הזמרות המועמדות לתואר?נדמה לי שהיא ראויה לא פחות מכל אחת אחרת ברשימה (אפרת גוש, חוה אלברשטיין, ירדנה, מירי מסיקה, נורית גלרון, סיון שביט, קרולינה, קרן פלס, רוני דלומי) להיות מועמדת.
אם כבר שיוויון הזדמנויות וסיכויים – אז מדוע שמותיהן של עלמה זוהר, שירי מיימון, מאיה אברהם, רונה קינן, דין דין אביב, ריקי גל  ומיי פיינגולד אינם מופיעים ברשימת המועמדות. ובכלל, מהו קנה המידה ל"זמרת השנה"? מספר הלהיטים? איכות ההופעות? הורדות לסלולר?

בכל הפולחן הזה של בחירות הזמר והזמרת והלהקה – קיימת שרירותיות חובבנית, שאכן פותחת פתח לאיזו טל ליהיא אשכנזי לצאת בקמפיין לבחירתה של ירדנה ארזי. אני לא נגד ירדנה ארזי. אני נגד השתלטות עבודת האלילים על הבחירות האלו. מה מייחד ירדנה על פני קרולינה? יופייה המשגע? להיטיה החדשים? קרולינה עומדת מאחורי אלבום מצוין, שירי מיימון נתנה הופעת חיים לצד שמעון בוסקילה, מאיה אברהם הוציאה שירים יפים מאוד. נורית גלרון לקחה את נתן זך למחוזותיה המיוחדים. ויש גם כמה זמרות – שסיכוייהן אפסיים מראש למרות איכויותיהן – סיון שביט, רוני אלטר.

ירדנה ארזי הייתה כבר בחייה "זמרת השנה". מדוע היא זקוקה לקמפיינים יזומים ע"י מעריצים. כי מה? זמרת אחרת "מאיימת" על מלכותה המחודשת? מקופחת? מעריצים – רדו מהקמפיינים המלאכותיים האלה. לא בטוח שירדנה אוהבת אותם. תנו לה לנצח בזכות עצמה. תנו לעסק להתנהל ללא לחצים וזיופים.

פגשתי את איאן סקוט אנדרסון בן 63. ברחוב הירקון, קומה שלישית של בית מלון מול הים.  הגיע לשוחח עשר דקות אחרי שהוא הניח מזוודות בחדרו במלון. חשבתי שחלה טעות: האם זה הברנש האקסצנטרי מהלהקה הבריטית ג'טרו טאל?

איש אנגלי נינוח, אדיב. משת"פ. מוכן לדבר שעות על עצמו, פוליטיקה, מוסיקה, פער הדורות, מופעי צדקה. על הסימפוניה התשיעית של בטהובן ואיך הא מחפש מוסיקה ב-איי טיונס. רק תשאלו. מנתח כל תשובה לפרטי פרטים. למשל: על השאלה איך הוא מרגיש היום על הבמה לעומת לפני 40 שנה, הוא משיב שזו בדיוק השאלה שהוא לא רוצה לשאול את עצמו.

יצירה? לא כמו פעם. כלב, גינה, סבאות ומשפחה – לא בדיוק מקור השראה. אבל לפעמים באוטובוס שלוקח את הלהקה ממקום למקום נולדים שירים. הם, אגב, לא יגיעו לתווים, כי אננדרסון אינו קורא מוסיקה. הוא מאמין שיש בזה גם יתרון, ביצירת מוסיקה ראשונית, והמויסקה של ג'טרו טאל – ראשונית בהחלט.

פוליטיקה. מי שסיפר כי הוא אוהב ישראל מושבע, כנראה קצת הגזים, יכול להיות שכדי לא לקלקל יחסים עם לבנון וטורקיה ושאר מדינות האזור שמוכנות לשלם לו כדי שהוא יופיע אצלן, הוא נוקט לשון דיפלומטית, כשהוא אומר שהקהל שלנו הוא כמו כל קהל ים-תיכוני באזור וכי הלהקות שביטלו הופעות – בעיה שלהן.

ביוגרפיה: דף הביוגרפיה שלו יספר שהוא התחיל בבלוז עם חבורה שנקראה The Blades – חברים מבית הספר. אנדרסון ניגן אז הרמוניקה. גם היום הוא טוען כי מהר מאוד הבין שהבלוז אינו זורם באפיקיו, שהוא שייך לאחרים.

היום הקלאסיקה של ג'טרו טאל היא כבר מוסיקה שעוברת מדור לדור. הוא מתבונן בקהל, ובגרסתו – הילדים של היום רוצים להבין על איזו מוסיקה גדלו הוריהם.

לראיון

קישור וידיאו:

איאן אנדרסון בישראל