מוסיקה

למה להגדיר כשאפשר לשיר, לנגן, להאזין.
מוסיקה היא צליל, תצליל וקול. קצב ומנגינה והרמוניה. היא הצירופים של צלילים המצטרפים למנגינות. היא סוג של נשימה. גם של נשמה. היא "האמנות של המוזות", לפי היוונים.
מוסיקה של הטבע. מוסיקה היא שקשוק מים. המיית הרוח. קולות הרעם. זימרת ציפור. מקצבי החיים. שעטת רגלי הסוסים. כשאומרים "רעד קולו" - זוהי מוסיקה.
"כשצלצלת רעד קולך/ ואני ידעתי שאני אבל בגללך" (נתן זך)
מוסיקה היא מבע פנימי, תפילה לאל. קינה על מת. כיסופים לאהובה. היא אמנות של צלילים מוסדרים וקצובים. במלודיה, בהרמוניה. במקצב. מוסיקה היא סונטה, פוגה, כוראל, טוקאטה וקנטטה ומיסה ואורטוריה. מוסיקה אינסטרומנטלית, קולית ומקהלתית. סימפונית וקאמרית. אופרה של ורדי, היא באך והנדל של הברוק מול מוצרט ובטהובן של התקופה הרומנטית. היא קלאסית וג'אז, בלוז וריתם אנד בלוז ורוקנ'רול. היא מוזט צרפתי ושורו ברזילאי ומקצב אפרו-קובני ורגאיי ג'אמייקני וג'יג אירי ורג נוסח סקוט ג'ופלין. מוסיקה יוונית ומוסיקה צוענית. מוסיקה יהודית וחסידית. מוסיקה עתיקה ומוסיקה עכשווית.
מוסיקה של הבזקי ילדות, נעורים, התאהבות, של שבת בבית הישן, מחוזות החלום.
מוסיקה שמשקפת חיים בפרספקטיבה של התקופה בה נוצרה.
מוסיקה היא מילים בלתי נשכחות:
All The Lonely People, Where Do They All Come From? ("אלינור ריגבי")
"התבואי אלי הלילה/ כבסים כבר יבשו בחצר/ מלחמה שאף פעם אין די לה/ היא עכשיו במקום אחר" מה מעורר כאן ריגוש ראשוני – הצליל או המילה? קולה של חוה אלברשטיין או מילותיו של יהודה עמיחי?
מוסיקה של מטפורות כמו "סם החיים" או: "להרגיש בעננים", "קצב החיים", "טובה לגוף ולנשמה". "התגלמות אלוהית", כאלו שבאות במקום דברים שרוצים לומר ומתקשים לנסח. מישהו אמר: מוסיקה טובה גורמת לך להתגעגע למקום שלא היית בו אף פעם, או נדמה לך שהיית בו - מעין תחושת דג'ה-וו, והתשוקה הזו להרגיש בדיוק את התחושה שהוא עורר.
.בסרט - מוסיקה משנה את איך שאנו מפרשים סיטואציות מסוימות. סרט אימה עם סאונד ובלי סאונד – איזה הבדל! מה שאומר שלעיתים אנחנו הרבה יותר רגישים לשינויים במשמע אוזנינו מאשר למראה עינינו. למעשה: משמע אוזנינו משפיע על מראה עינינו.
ושפת המוסיקה: חאריס אלקסיו ודאלארס עושים לנו את זה בלי שנבין יוונית. אבל מדוע שירים בסינית לא מרגשים באותה מידה? זה הרי לא קשור לחוסר היכולת להבין את השפה. יש משהו יותר עמוק, תרבותי, אבולוציוני בחוסר היכולת להתחבר אל התווים והמלודיה של המוסיקה הסינית.
דומה הדבר ללימוד שפה. יש משהו שנטבע בשלב מוקדם הטבעה אבסולוטית, רב חושית. ישנם צלילים מסוימים שלעולם לא נוכל לשמוע, מסננים אותם אוטומטית כבלתי רלוונטיים, ולעומת צלילים שנוכחותם בסביבתנו מוכרת, נכונה, משמעותית.
ואחרי כל זה – מוסיקה היא סוג של ריגוש שאין לתרגם למילים. תנו לצלילים לדבר.

הגיטרה הובילה תרבות חדשה במאה ה-20. בלעדיה לא היו בלוז ורוק. גיטרה היא החידושים של לס פול, הריפים החשמליים של ג'ימי הנדריקס,  יבבת הבלוז של גיטרת בי.בי קינג המכונה "לוסיל", צליל ה"סלואו הנד"  של אריק קלפטון. מצד אחר – הגיטרה הקלאסית כפי שניגן בה הוירטואוז אנדרס סגובייה, ומוקדם יותר פרנאנדו סור (1780-1829) אשר פיתח טכניקה של נגינה בגיטרה והפיץ את הכלי ע"י מוסיקה מיוחדת שכתב לכלי.
הגיטרה היא הכלי הלאומי של ספרד במיוחד בליווי הפלמנקו העממי. גיטרה היא הכלי הכי שגרתי במוסיקת העם, בבלוז. למעשה, באין ספור של תרבויות.
הגיטרה היא כלי מיתר בן 6 מיתרים, 3 מיתרים הנקראים מיתרי סולו – אלו הם הצלילים הגבוהים של הגיטרה, ו - 3 מיתרים הנקראים מיתרי בס והם הצלילים הנמוכים.
. ישנם כמה סוגי גיטרות, מ-4 ועד 12 ניתתרים. לרוב, נגנים משתמשים בגיטרה בעלת שישה מיתרים.  ישנם גיטריסטים המנגנים על גיטרות בעלות שבעה מיתרים, כאשר עוד מיתר משמש כצליל בס. ישנן גיטרות בעלות שני מיתרי בס – ובסה"כ שמונה מיתרים. 

סיבת הפופולאריות הגבוהה של הגיטרה? - משום היותה נגישה. גם מי שאינם מוסיקאים נוטלים גיטרה ומתחילים ליצור מוסיקה כמעט מיידית. סיבה נוספת – הורסטיליות שלה. הגיטרה מתפקדת גם ככלי קצבי וגם ככלי מלודי. השימוש בה כמעט בכל הסגנונות והתרבויות אם כי בצורות שונות. מבחינה אבולוציונית, הגיטרה נוצרה מכלי הנגינה "עוד" ו"לאוטה". ה"עוד" (oud) הוא הוא העתיק יותר,  מוכר ככלי המיתר של ארצות ערב.  כלים אלה דומים לגיטרה אך ההבדל המשמעותי בינם לבין הגיטרה הוא בצורתם העגולה במיוחד לעומת הגיטרה.  ה - vihuela - ויאולה של המאה ה-15 בספרד. ה - 'guitarre' - גיטאר ה- של המאה ה-16 בצרפת. ה – Tres של הקובנים ה- Cuatro הפוארטו ריקני – הכלאה בין גיטרה קטנה לכינור. ה – cavaco או בפורטוגזית ה – cavaquinho, קאוואקינו - גיטרת 4 מיתרים הנפוצה במוסיקה הברזילאית. ה- charango, הדרום-אמריקני, שלעיתים יוצר משריון של ארמדיל. ה – guitarron המקסיקני עם הצליל נמוך המוכר ממוסיקת המריאצ'י המקסיקנית.
גיטרה חשמלית: הגיטרה החשמלית המוכרת כיום היא גיטרה חשמלית הבנויה מעץ מלא - solid-body - ללא תיבת תהודה. בעוד שהפקת הצליל של גיטרה אקוסטית מסתמכת על תיבת תהודה, הצליל של הגיטרה החשמלית נסמך על אות חשמלי המופק מהתקנים המכונים פיקאפים (Pickups). הפיקאפים קולטים את תנועתם של מיתרי הגיטרה המתכתיים באמצעות שינויים בשדה המגנטי שהמיתרים מעוררים. האות החשמלי המופק מהם תלוי בתדירות התנועה של המיתרים. עיצוב האות החשמלי מתבצע באוסף של התקנים אלקטרונים שחיבורם נקרא "שרשרת אפקטים". שרשרת האפקטים מתחילה מהגיטרה ומסתיימת במגבר. המגברים מאפשרים לשלוט בתכונות שונות של הצליל (לדוגמה-עוצמת הצליל, גיין, טווח בס וטרבל). חלק מהמגברים כוללים את האפקט הבסיסי והפופולרי "דיסטורשן" (distortion-עיוות). כל גיטריסט המנגן בחשמלית יכול לעצב צליל ייחודי משלו, בעזרת בקרים המכונים תיבות אפקטים - התקנים אלקטרוניים/חשמליים המבצעים שינויים באות החשמלי ותכונותיו. שני אפקטים מוכרים הם דוושת הווה-ווה (שג'ימי הנדריקס עשה בה שימוש רב) והדיליי (שבריאן מיי עושה בה שימוש בשירים מסוימים במהלך הופעות חיות). בין עמקי הגיטרה שתיכננו גיטרות בעלות אפקטים מיוחדים מבובנים – ג'ימי פייג', ג'ימי הנדריקס, אריק קלפטון, אינגווי מלמסטין, ג'ו סאטריאיני, דיוויד גילמור, אדי ואן הלן, פיט טאונסנד.
הדגמים הבסיסיים של החשמלית היו ה"איסקוייר" של פנדר (יצא לראשונה ב-1949) ה"לס פול" של גיבסון (1952) וה"סטראקוסטר" (1954) 3 האחרונים הם אבות הטיפוס של החשמליות עד ימינו.  טכניקת הנגינה בגיטרה חשמלית פותחה על ידי אומני הבלוז האינסטרומנטלי בשנות הארבעים והתפתחה לכיוונים שונים. הגיטרה החשמלית שלא כמו הקלאסית מאפשרת שליטה מלאה בצליל הנגינה באמצעות אפקטים, שליטה במשוב (פידבק), בגשר הטרמולו (ברוב הגיטרות הנפוצות), בטכניקות פריטה שונות. גיטריסט הג'אז ווס מונטגומרי פיתח טכניקות אלתור ייחודיות כמו ה – Melody Chord, גיטריסטים מתחום הרוק הכבד חיברו את המודוסים הקלאסיים למטאל ופיתחו נגינה במהירויות גבוהות במיוחד.

 על האוסף "שישה מיתרים" - אוסף הגיטרה הקלאסית המושלם

בתמונות מלמעלה למטה:  גיטרה קלאסית, קאוואקינו, צ'אראנגו, קואטרו,גיטרון, עוד.

המושגWorld Music  מתייחס בדרך כלל לז'אנרים שאינם המוסיקה של צפון אמריקה, גם של בריטניה, סגנונות רוק, פולק, קאונטרי, למשל, אינם נכנסים תחת הז'אנר הזה כמו גם כמה סגנונות אתניים שאינם נחשבים "מוסיקת עולם" כמו רגאיי ג'אמייקני או פופ לטיני.

כמעט כל השאר ממוסיקה סינית מסורתית דרך מוסיקת פולק אפריקנית, מוסיקת ראגה הודית, קוטו יפנית, מוסיקה קלטית, טיבטית, בולגרית נכנסים תחת משבצת "מוסיקת עולם" World Music. מושג שכיח נוסף   Worldbeatהמתייחס לפיוז'נים בתחום המוסיקה המערבית, אינו משתייך למוסיקת עולם, ובכל זאת נמצא תחת מטרייתה בשל העובדה שמדובר במוסיקה שלוקחת סגנונות, צלילים, מקצבים ותזמורים ממקורות אתניים שונים.

תחת "מוסיקת עולם" נכנסו גם אמני הקרוס-אובר – מוסיקאים מתרבויות שונות שמקליטים באולפני המערב ויצרו מוסיקה כור היתוך מוסיקלי משלהם.

ראשית הגל בשנות ה-80. במהלך ה-90 מדובר כבר בז'אנר שמייצג היתוכים שונים – בעיקר של מוסיקה אפריקנית כמו הניגרים King Sunny Ade או Fela Anikulapo Kuti הסנגלי  Youssou N'Dour, הקמרוני-צרפתי פרנסיס בביי. בתחילת שנות האלפיים - הז'אנר הולך ומתרחב.  נתקלים בשמות כמו הפקיסטני Nusrat Fateh Ali Khan וזה מגיע עד פרוייקטים בתחום מוסיקת האמביינט (ambient-global) – ע"י סימפול של קולות אתניים ליצירות כאלה ואחרות ועד מזמורים גרגוריאניים שיוצאים  מהאולפנים של שנות האלפיים ועוד.

פריז היא המרכז האירופאי הגדול של מוסיקת עולם. העיר מהווה מוקד משיכה למוסיקאים מצפון ומרכז אפריקה. למוסיקה האלג'יראית והמרוקאית יש נוכחות מאוד מהותית בבירה הצרפתית. מאות אלפי מהגרים מאלג'יר ומרוקו הביאו עימם את צלילי התרבויות המוסיקליות שלהם כמו הראיי הפופולארי באלג'יר (עם הכוכב שאב מאמי), מוסיקת הגאנווה  Gnawa music, גם האוכלוסיה של מערב אפריקה– ילידי מאלי, סנגל, חוף השנהב, גינאה על גווניה המוסיקליים התמזגה בפריז.

בשנים האחרונות  מוסיקה הונגרית ומרוקאית נכנסות תחת משבצת -  "מוסיקת עולם". המושג אינו מתייחס למה שנקרא FOLK MUSIC  במובן הטהור של המילה, אלא למוסיקה אתנית מסורתית  המאופיינת לעיתים באלמנטים של המוסיקה המערבית העכשווית. ככלל, המושג בא להגדיר מוסיקה שאינה "מערבית", ובכול זאת התערתה במערב.

כאמור, סגנונות עממיים  כמו רגאיי, פופ לטיני, סמבה אינם מסווגים דווקא כ"מוסיקת עולם", כי הם מבוססים דיים כסגנונות בפני עצמם.

גם המושג "מוסיקה אתנית" (Ethnic Music) או NEO TRADITIONAL  נכנסים למשבצת מוסיקה העולם. במונחים מוסיקליים, התייחס המושג למסורות מוסיקליות בעלות סולמות ייחודיים או כאלו שמשתמשות בכלים אתניים מיוחדים – הקורה (מעין נבל אפריקני) הסטיל דראם (Steel Drum),  תוף פלדה העשוי מתחתית פחית שמן מעוצבת בצורת קערה (לאחר שהלמו בה בפטיש) שמקישים עליו בפטישי עץ,  כלי  שפותח בטרינידד והפך כלי הנגינה העיקרי במוסיקה של האיים הקאריביים), הסיטאר – כלי מיתר הודי או הדידג'רידו (Didgeridoo) כלי נשיפה אוסטרלי ארוך.

השילובים מגיעים מכול המסורות – מזרח אירופאית, לטינית, אפרו קובנית, ים-תיכונית, אסיאתית, אוריינטאלית. במונחים אתנו מוסיקולוגיים  נוצר כאן קונטקסט תרבותי - רב לאומי ואתני בסולמות, בכלים אתניים, בתזמורים ובעיבודים.  הז'אנר נוצר גם כתוצאה מגאות בשנות התשעים והאלפיים בהקלטות של מוסיקה שאינה בשפה האנגלית או הצרפתית באולפנים במרכזי תעשיית המוסיקה במערב.

בדיסק האוסף  Megaworld ,  כל מאה השירים שקובצו בארבעה דיסקים נכנסו תחת קטגוריה "מוסיקת עולם", הגם שאין אינדיקציות מדויקות לכך. אולי צריך להתייחס לאוסף כאל האולימפיאדה של המוסיקה. בדיסק האפריקאי נמצאים  - יוסו נ'דור, מורי קנטה, מרים מקבה בדיסק הצפון-אפריקאי בהודו המערבי- חאלד, נטשה אטלס, שב מאמי, לילי בוניש, בוב מארלי..

בדיסק הרביעי הגבולות כבר נפרצים לכל רוחות העולם. יש כאן פיאצולה הארגנטינאי, הדאבלינרי מאירלנד, נוסרה פאטה עלי חאן מפקיסטן, ראווי שנקר מהודו, קוקני אורקסטר מרומניה, ומנשבת פה ושם רוח צוענית. הרביעי מוקדש לדרום אמריקה, ברזיל וקובה. קומפיי סקונדו מבואנה ויסטה, טיטו פואנטה, אורקסטה ארגון, סליה קרוז,מריה בטניה, ג'ילברטו ג'יל.

תרצו  זה סוג של מסע מוסיקלי עולמי שבו מסובבים את הגלובוס בלחיצת שלט בקומפקט דיסק. אבל נדמה שמה שעושה חלקים גדולים בקולקציה לעכשווי ורלוונטי, זה ההפקה המודרנית, הפולישים האולפניים, הבישולים.

ההפקה  מתאימה את הסלט למאזין המערבי, מחניפה לו. מבחינה זו, האולפן המודרני הוא שאחראי למעין "צליל אוניברסלי" בז'אנר הקצת מוזר הזה שמקרא "מוסיקת עולם".

בתמונות מלמעלה למטה: שב מאמי, קוכני אורקסטאר, נוסראט פטה עלי קאן, פלה אניקולפו קוטי, קינג סאני אדה, יוסו נ'דור

הדיסקו הוא אחד הסגנונות הבולטים בתחום מוסיקת הריקודים לדורותיה.  פריחתו ושגשוגו בולטים במהלך השבעים, עם להיטי ענק כ- "Love to love you baby" של דונה סאמר, המיקס Never can say goodbye של גלוריה גיינור.  שיא פופולריותו בין השנים 1977-9 בעקבות הלהיט הקולנועי "שגעון המוסיקה" ("Saturday Night Fever") עם ג'ון טרבולטה, שפסהקול שלו הניב להיטי דיסקו בביצוע להקת הבי-ג'יז.

הדיסקו צמח על רקע השגשוג של הריתם נ' בלוז, הסול (Soul) והפאנק. הוא  הדגיש את הביט מעל לכל – אפילו מעל השיר והזמר. שמו של הז'אנר הזה נלקח בפשטות מהמילה הצרפתית "דיסקוטק" discotheque. דיסקוטק הוא מועדון ריקודים שניגן אך ורק מוסיקה לריקודים. רוב הדיסקוטקים בניו-יורק זוהו עם קהילת ההומוסקסואלים. הדי-ג'ייז במועדונים התמקדו בתערובת של סול ופאנק מאופיינים בגרוב כבד אבל גם עם אלמנטים לטיניים כמו סלסה.

רק אחרי שהדיסקו התביית בדיסקוטקים, נכנסו לתמונה גם תחנות הרדיו ובבעקבותיהן חברות תקליטים שנכנסו להפקות מיוחדות לדיסקו, גם כאלה שנוגעות חזק בפופ. 

 אבל אלבומי דיסקו לא היו מעולם אטרקציה. פרח במיוחד תחום תקליטי ה-12 אינץ', שאפשרו לדי-ג'ייז למתוח את השירים לרמיקסים, לשחק במהירויות במקצבים.

על הגל עלו בזמנם אפילו  הרולינג סטונס, בלונדי ובמיוחד הבי-ג'יז, אבל הדיסקו הצמיח כוכבים שזוהו איתו – דונה סאמר, צ'יק, אנשי הכפר, קיי סי והסאנשיין בנד. עם זאת, הדיסקו אינו ז'אנר של זמרים-כוכבים אלא של מפיקים, שחלקם אף כתבו את השירים.

 הדיסקו איבד גובה עם תחילת השמונים, אבל מעולם לא מת. הוא השתלב באוספי דאנס, נשאר במועדוני הדאנס, מוקסס לדאנס-פופ, להיפ הופ, להאוז ולטכנו.

מי הרג את הרוק המתקדם? שאלה מצוינת, העולה מחדש לקראת מרתון הקרנות רוק מתקדם שנערך בסינימטק בת"א.  מתי הוא הלך לעולמו? בסביבות המחצית השנייה של שנות השבעים, ויש טוענים כי הרוצח הוא הפאנק. לפיטר גבריאל בטח תהיה תשובה אחרת. מכל מקום, פורומי הרוק המתקדם שממשיכים לפעול בווליומים גבוהים מראים שהגעגועים לא פסקו.  אני זוכר את הפעם הראשונה שהלכתי מתפעם לחנות תקליטים (במשביר לצרכן בדיזנגוף) לחפש תקליט של להקת "רוק מתקדם". שמה - "אמרסון, לייק &ופלמר", טריו בראשותו של קית' אמרסון (Keith Emerson) האלבום נקרא בפשטות "אמרסון, לייק ופלמר". סימן ההיכר והזיהוי שנחרת לאורך השנים היה יונה צחורה פרושת כנפיים על עטיפת האלבום.

ההתלהבות נבעה, נדמה לי,  לא רק מהצליל החדש (אלבום קלידים במהותו), אלא מהתחושה שמשהו אחר מתפתח ברוק, לא עוד מסגרת השיר הקצר, אלא היכולת של מוסיקאים לפרוץ את המסגרת הזו ולחבור למוסיקה מז'אנרים אחרים – קלאסית, סימפונית. אני מדבר על קטעים אינסטרומנטליים כמו The Barbarian או Three Fates, גם על בלדה כ- Lucky Man. לראשונה בלט השימוש בקלידים (סינתיסייזר) כדי ליצר מוסיקת אווירה קודרת משהו, ראשונית ומיוחדת, מושרת בקולו הלא שגרתי של גרג לייק, נתמכת בתיפוף המיוחד/אחר של קארל פלמר. כינו את המוסיקה של "אמרסון, לייק ופלמר" גם בשם היומרני "ארט רוק", אולם בסופו של דבר הייתה ליומרנות הזו כיסוי במוסיקה.

רוק מתקדם (Progressive rock)  ורוק אמנותי (art rock) הם מושגים חופפים המתייחסים לניסיון של מוסיקאים – בעיקר בבריטניה -  ליצור רוק איכותי-אומנותי, סוף שנות השישים, תחילת השבעים. ההבדלים ביניהם קלים: הרוק הפרוגרסיבי נטה יותר למוסיקה מלודית-ספרותית (שירה, סיינס פיקשן) המשתמשת בדרך כלל גם בטכניקות ובכלים של מוסיקה קלאסית. "ארט רוק" נחשב יותר ניסיוני או אוונגרדי.  שני הסגנונות מאופיינים ביצירות מורכבות, לעיתים מה שנקרא "אלבום קונספט" גם מבחינת תוכן (נושא, סיפור שעוברים לאורך) בנוסף לפריצת הגבולות המוסיקלית, יוצרי הז'אנר הזה היו הראשונים לאמץ סינתיסייזרים, והאלקטרוניקה הפכה חלק בלתי נפרד מהמוסיקה.

מוסיקאים הרשו לעצמם להעז יותר, לחפש כיוונים חדשים, לבדוק כלי נגינה נוספים ולהשתחרר מפורמט פופ שהכתיב שיר של שלוש-ארבע דקות. הרוק המתקדם נולד אצל מוסיקאים בערים קטנות, באוניברסיטאות. המטרה הייתה לשבור מוסכמות מוסיקליות. ליצור אלבומים של יצירות שלמות, ארוכות, תוך התעלמות ממצעדי הלהיטים (Charts) להרחיב את קשת הכלים – שימוש בכלי מיתר, הנשיפה ובעיקר – הקלידים-סינתיסייזרים המתוחכמים ועד שימוש בתזמורות סימפוניות. גם בתחום הטקסטים בלט שימוש בתמלילים מורכבים/פיוטיים יותר מאשר הקונבנציות של הרוק. 

הניצנים ראשונים של רוק פרוגרסיבי/ארט רוק בלטו ביצירות כמו Freak Out! של להקת אמהות האמצאה Mothers of Invention גם ב"מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר" של הביטלס Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club, שמאחוריהם עמדה מעין הצהרה שרוק אינו רק מוסיקה של בני עשרה ומצעדי פזמונים לשעה, אלא אמנות העומדת בפני עצמה. בהמשך – פרץ הרוק הפרוגרסיבי מתוך הסצינה הפסיכודלית של 1967, כשאחד מסימני הזיהוי שלה היה – רוק קלאסי/סימפוני שנוצר ע"י להקות כמו המודי בלוז ((Moody Blues באלבום "ימי העבר שחלף" (Days Of The Future Past), פרוקול הארום (Procol Harum) נייס (Nice), אלבום הבכורה של "מלך ארגמן" King Crimson – "בבית הדין של קינג קרימסון" (In The Court Of Crimson King) – הרכב (עם רוברט פריפ) שביטא את מהות של ה"פרוגרסיב רוק".

מקנטרברי שבבריטניה הגיעה להקת "סופט מאשין" (Soft Machine) הרכב ג'אז פסיכודלי מיוחד. אבל הפריצה המשמעותית – גם מסחרית – של הרוק המתקדם הייתה בראשית השבעים עם הרכבים כג'טרו טול (Jethro Tull) שיצרה מה שנקרא "אלבום קונספט" כמו "סתום כלבנה" יאס (Yes) אמרסון לייק & פלמר (Emerson, Lake & Palmer), ג'נסיס (Genesis) עם "הכבשה נחה על ברודוויי" ופינק פלויד (Pink Floyd) עם אלבומים כ-Meddle ו – Dark Side Of The Moon. לקראת אמצע שנות השבעים – מאבד הרוק המתקדם מכוחו, חיכוכים בתוך הלהקות על כיווני המשך, אלבומים שנעשים ארוכים ובומבסטיים מדי: פיטר גבריאל נוטש את ג'נסיס לאחר האלבום "הכבשה שוכבת על ברודוויי", אחרי שהרגיש שלההקה כבר אינה מגיעה לרמות של אלבום כמו "מוכרים את אנגליה לפי הפאונד" ריק וייקמן פורש מ"יאס" אחרי שהרגיש שההרכב כבר אינו מייצר מוסיקה ברמות של האלבומים כ"קרוב לקצה" ו"שביר".

סוף ימי תור הזהב של הרוק המתקדם  – עם פריצת הפאנק (Punk) שהטיף לחזרה לרוקנ'רול ישיר ובוטה, לשורשיו האמיתיים. המושג "רוק מתקדם" הפך כמעט למילת גנאי בבריטניה מאמצע השבעים ואילך. הרוק הפרוגרסיבי לא נעלם לחלוטין. להקות כמו ג'נסיס, יאס  ופינק פלויד המשיכו ליצור ולהופיע גם בסוף השבעים ובשמונים, כאשר הלהקות שקמו באותן שנים, שכונו ניאו-פרוגרסיב, כמו מריליון (Marillion) פעלו במסגרת סצנת רוק מתקדם צנועה יותר, אבל למעשה אחרי אמצע השבעים – ירד המסך על התקופה שהצמיחה את היצירות האולטימטיביות של הרוק המתקדם.