מוסיקה ישראלית - השירים הגדולים

הטון העצוב שבוקע מחנן יובל משדר את חווית הזיכרון האמיתית, הגעגוע הטהור למקומות האלה שלא ישובו עוד. ליבם התמים. השנה 1973, אחרי פירוק להקת 'שובבי ציון', יוצא חנן יובל  לדרך צמאית, מופיע עם טליה שפירא ז"ל, טוביה צפיר, עזרא דגן ויוסי סביה. במקביל הוא אוסף חומרים לאלבום. את הטקסט של יונתן גפן ראה בעיתון 'מעריב' בעת חופשה מהצבא.

השיר נולד בצד השני של התעלה, שם שהה יובל  עם הגיטרה שלו. את הביצוע הראשון עשה מול חיילים על משחתת במפרץ אילת.  

גפן כתב שיר נוסטלגי מובהק, שמערב כביכול חיים שבהם הכל היה יותר פשוט – "ובלילות הכי קרים היינו סתם מאושרים עם בדל סיגריה ראשונה, לוקחים ללב ולריאות" וגם במשפט 'הכל היה כל כך פשוט – לשיר, לחיות ולא למות'. אם ב-67' נולדו המון שירים של ישראליות זקופה ('אנחנו נעבור במצרי טיראן', 'נאצר מחכה לרבין'), שירים של אופוריה וגאווה, בשנת 73' לא הייתה סיבה לשמוח, אלא התפכחות מתוך שבר עמוק וכאב, והמינורי הזה, הטון המתרפק אך המדוכדך מעביר משהו מה שבר.

אתם זוכרים את השירים
ששרנו אז, את שמי הפז,
אתם זוכרים בערבים
מתחת גג של כוכבים
עם חברות וחברים
היינו לפעמים שרים.

אתם זוכרים את הטיול
עם המדריך ההוא שאול
ואיך אהרונצ'יק הבריון
היה לוחץ אקורדיון
וגם צועק בקול אדיר:
"עכשיו כולם, כולם לשיר".

ובלילות הכי קרים
היינו סתם מאושרים
עם בדל סיגריה ראשונה,
לוקחים ללב ולריאות
משתעלים ושואלים,
ומחכים להפתעות.

ביום שישי על הגדר
עם הידיים בכיסים
ואליהו השמן
אומר מילים נורא גסים,
אבל בחושך לא ראו
איך שהסמקנו וגם הוא.

עומדים שעות ומביטים
על אריאלה הקטנה
ואיך עסיס אבטיחים
מכתים את לובן חולצתה
ואת ליבנו התמים
אשר רוקד לעומתה.

אתם זוכרים את השדות,
הנרקיסים בשבתות,
הכל עבר כל כך מהר
וקצת קשה להיזכר
איך פעם זה היה פשוט
לשיר לחיות ולא למות.

אתם זוכרים את השירים
ששרנו אז, את שמי הפז,
אתם זוכרים בערבים
מתחת גג של כוכבים
עם חברות וחברים
היינו לפעמים שרים.

מילים: יונתן גפן, לחן ועיבוד: חנן יובל 

דירוג:

לרכישה:

קישור וידיאו:

חנן יובל - אתם זוכרים את השירים

במועדון לוגוס (ז"ל)בנחלת בנימין, על קנקן טובורג קיבלתי קורין אלאל במינון שאני אוהב, בלי טרראמים. נטו-נטו.

"אנחנו מרמים בעיקר את עצמנו", שרה אלאל על הפתיחה, חמושה גיטרה חשמלית. טון מר, ציני יוצא מהחיוך  שלה. "אנחנו מרמים בעיקר את עצמנו, לא עיוורים אבל לא מביטים", היא שרה. מאיר גולדברג כתב "זן נדיר" - מילים שמתאימים לכל זמן, ובזמן הנוכחי אפילו מקבלים עוצמה כפולה. מהשירים שימשיכו לשרוד לעד. קול האלט שלה, טון שמשדר דאגה אמיתית באוריינטציה של אני-לאומי. מקרה נדיר של כותבים שמדברים על ציבור שבתוכם הם יושבים, וזה נשמע אמין.

ב"לוגוס" באים לשמוע ולאכול. לא להיפך. יש מקומות, שהמוסיקה היא קישוט, רקע. בלוגוס באים למוסיקה.

ובמיוחד שזה קורין. מאה חמישים איש נדחסו, ולפי הנשארים בחוץ, באו קודם לשמוע אותה, את השיר הזה על עם שחלומותיו עומדים באוויר וראשו באדמה. 

 להגדירה? זן מיוחד באמת. היא יוצאת מהנמוך, מהחיספוס האישי. חיבור בין מלודיה, שנסון ורוק, וזו אינה הדבקה, אלא דבר שלם. חוץ מזה, כל החוכמה היא בלהעביר את הסיפור שלך. לקורין יש את זה. כשהיא מטעינה שיר בדציבלים, או בטון רך, הסיפור קיים. זה מה שמייחד את השנסון. אצלה זה באוריינטציה.

 ההופעה בלוגוס אמרה עוד דבר שצריך לדעת על קורין: היא מעולם לא חוזרת על אותו עיבוד לשיריה המוכרים. משחקת בשיר, משנה פתיח, קצב, עיבוד. בטח נמאס לה מכל הביצועים הסטנדרטים.

 הלהקה סיפקה דלק באוקטן גבוה. החיבור בין רוק לשנסון יצא טבעי. זה גם המסר הנאיבי של "הימנון לאהבה", וכנראה, רק רוחה של אדית פיאף יכולה להוציא ממנה ביצוע כזה. קורין הופכת את "הימנון לאהבה" של פיאף למלודרמה אישית.

 כשהיא מגיעה ל"טבעת נפלה" ול"אנטארטיקה", האווירה חמה, והיא יודעת להפעיל את ההרכב לעוצמה רוקנרולית, וכשהיא שרה "כשזה עמוק" של עינבל פרלמוטר ז"ל, זו הבעה חודרת בלי להיות מלודרמטית בכוח. וכשהיא חוזרת ל"ארץ קטנה עם שפם" זה נשמע אחרת מההופעה הקודמת, בקצב רגאיי, שינוי מלודי, ליד השיר, כמו בג'אז. מה שנותן לשירים את הניואנס של המשמעות היותר אירונית. והיא גם יודעת לעבור מצליל אקוסטי לחשמלי כמו ב"מעיין", טקסט מצויין של חנה גולדברג.

לקורין אין קטעי קישור. דיבור עם הציבור המקשיב והאוהד נדיר. אבל אין לה בעיה לקחת את "שיר בכייף" ולעשות מזה "שירה בציבור".  זה מה יש לה: לא סקס ולא פוזה, לא שמלה מבהיקה, לא קריצה ולא החנפה, והמגע שלה מסתכם במשפט וחצי מגומגם. הסאונדמן לא כל כך התחשב עם מגבלות המקום, וקצת הפציץ. האפשר להוריד ווליום? 

אולי זה גם מפני שהייתי במצברוח לשירים השקטים, כמו "שיר לשירה"  של יהונתן גפן. רומנטיקה שצובטת בפנים.  

 חיכיתי ל"פירמידות של כאב" ובקשתי מולאה, אבל את "התעשיה האבירית" הנפלא ולא קיבלתי, מה חבל. זה אחד הגדולים שלה. אבל קורין מספקת כמעט כל להיט מהרשימה המובחרת שלה. אלך עוד פעם.

אנחנו פוחדים מהצל של עצמנו
נצמדים לקירות הבתים
ורוב הזמן מתביישים בגופנו
חופרים מקלטים

אנחנו נמלטים ממסיבה משוגעת
נדחקים לסירות משוטים
כל יבשה היא ספינה שטובעת
כשחופרים מקלטים

אנחנו זן נדיר
ציפור משונה
החלומות באוויר
הראש באדמה

אנחנו פוחדים מהצל של עצמנו
נצמדים לקירות הבתים
ורוב הזמן מתביישים בגופנו
חופרים מקלטים

אנחנו נמלטים ממסיבה משוגעת
נדחקים לסירות משוטים
כל יבשה היא ספינה שטובעת
כשחופרים מקלטים

אנחנו זן נדיר
ציפור משונה
החלומות באוויר
הראש באדמה

אנחנו מרמים בעיקר את עצמנו
לא עיוורים, אבל לא מביטים
ולא ברור מה נשאיר אחרינו
מלבד הר פחדים

אנחנו זן נדיר
ציפור משונה
החלומות באוויר
הראש באדמה

קורין אלאל בהופעה  רני עפרון - קלידים, גיטרה, דוד סבן - בס, מישל עמר - תופים  לוגוס ת"א וברחבי הארץ.  13.10.1998

דירוג:

מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָם / גַם נֶאֱסַף תִשְרֵי וּמֵת עִמָם,
בָאוּ יְמֵי הַקר, וְהַתִירוֹשׁ / אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְלִי דָמַם.
לָכֵן, יְדִידִי, סב אֱלֵי רֵעִים / כָל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶר זָמַם!

שמואל הנגיד, המשורר וממנהיגי יהודי ספרד המוסלמית (993-1056 ), כתב שיר יין הדוניסטי המטיף לשתיית יין ומתאר את המשתים שהיו נערכים בחורף. המשורר קורא לכולם לבוא ולהצטרף למשתה, לשכוח את העצב וליהנות מהגשמיות. שיר הדוניסטי.
המשורר נתן יונתן , אב שכול, לקח את שתי השורות הראשונות משירו של הנגיד והרחיבם לשיר קינה אישי: "רק נשארה גחלת עמומה / של אהבת הקיץ הגדומה". ל"מת אב ומת אלול" זיקה לשירת ימי הביניים. כמו אצל הנגיד עוסק השיר בתחלופת הזמן. יונתן מוסיף למדורה של הנגיד "גחלת עמומה" של "אהבת הקיץ". נדמה כי השימוש במונח "גדומה" מאזכר לראשונה את שכולו של יונתן מבנו ליאור . השימוש במלה זו מסמן גישה פטאליסטית לגבי סיום דברים, גם באם בטבע מקורם.
השיר הולחן ע"י צביקה פיק בשנת 1977. נתן יונתן לא האמין שמישהו ילחין את הטקסט. פיק ששאף לזכות בהכרה מהממסד התרבותי – אתגר את עצמו. האם המוסיקה יצרה את האינטראקציה המיוחלת עם הטקסט? נדמה לי שהיא הצליחה קודם כל בזכות עצמה, מבחינה זו - ממיטב אם לא המיטב של יצירתו. המעבר בין הטון הנוגה למקצב הפופי הדאנסי הקליל, עיבוד לסולו חשמלית, לסולו קלידים.

מת אב ומת אלול ומת חומם
גם נאסף תשרי ומת עימם
רק נשארה גחלת עמומה
של אהבת הקיץ הגדומה.

אל מערת דוד השונמית
תצמיד את ירכיה הקרות
אל חום האבנים שעל קברו.

מת אב ומת אלול...

וילד זר הולך ותר כמו שאול
את עקבותיו של אב ושל אלול
ובעמום הוא מחפש את הצלול.

לך ילד לך, אולי בסוף המערב
בין ים ויבשה, בין אב לסתיו
יאור שלך יאיר בין חטאיו.

מת אב ומת אלול...

חטאי האיש והאישה והנחש
חטאת דוד באוריה, כבשת הרש
ויונתן ויערת הדבש.

מת אב ומת אלול, הקיץ שב
סיפור שלך ילדי, מתחיל עכשיו
עם כל הדבש והנחש והאישה.

מת אב ומת אלול...

דירוג:

שלמה ארצי בחר את "אנחנו לא צריכים" לעצרת הגדולה למען גלעד שליט עם הפילהרמונית. אין קולעת ממהבחירה הזו. שיר ישן שתמיד יעורר רגשות בציבור הישראלי הדואג והמודאג לבניו. השיר מדבר בלשון "אנחנו" – "עינינו יבשו מדמעות ופינו נותר אילם מקול", ואז התפילה הקולקטיבית – " את הגשם תן רק בעיתו, / ובאביב פזר לנו פרחים, / ותן שיחזור שוב לביתו,/ יותר מזה אנחנו לא צריכים" – ממש מדברת על שיבת הבנים או השבת הבנים כחלק בלתי נפרד מכל מה שמגיע בעתו. במקרה של גלעד שליט – התפילה עדיין לא נענתה.

המילים - נוגות, עצובות. המנגינה מהירה, וקצת אפרורית. במפתיע, החלק הבולט ביותר של המנגינה מגיע דווקא בפזמון - במנגינה כמעט שמחה. השיר מכיל הרבה כאב שמוליד בקשות. "את הגשם תן רק בעיתו ובאביב פזר לנו פרחים... יותר מזה אנחנו לא צריכים" - 'ותן שיחזור שוב לביתו'. לא ברור מהשיר אם אמנם מדובר בחיילים, אבל כמעט טבעי הוא שאותה תחושה של חוסר אונים של הורים כלפי בנים או בנות שנמצאים רחוק או במצב שמעורר דאגה – היא בעיה כמעט נצחית - קשה מדי מכדי שנוכל לפתור אותה.
 השיר מבטא היטב את ההרגשה המורכבת והקשה של אנשים בשעת משבר. התחושה הקשה של כאב שרוצה להתפרץ, וההבנה שאי אפשר להחזיק בכאב הזה הם הרקע והסיבה לפזמון שמבטא אמונה שהתפילה תיענה. השיר נמצא עם שלמה ארצי כמעט כשנות הקריירה שלו – מאז 1970, כאשר עדיין התבסס על הרפרטואר מלהקת חיל הים ושירים של אחרים.

כבר יבשו עינינו מדמעות, / ופינו כבר נותר אילם מקול. / מה עוד נבקש, אמור מה עוד?
כמעט ביקשנו לנו את הכל.
את הגשם תן רק בעיתו, / ובאביב פזר לנו פרחים, / ותן שיחזור שוב לביתו,
יותר מזה אנחנו לא צריכים.
כבר כאבנו אלף צלקות, / עמוק בפנים הסתרנו אנחה. / כבר יבשו עינינו מלבכות -
אמור שכבר עמדנו במבחן.
את הגשם תן רק בעיתו, / ובאביב פזר לנו פרחים, / ותן לה להיות שנית איתו -
יותר מזה אנחנו לא צריכים.
כבר כיסינו תל ועוד אחד, / טמנו את ליבנו בין ברושים. / עוד מעט תפרוץ האנחה -
קבל זאת כתפילה מאוד אישית.
את הגשם תן רק בעיתו, / ובאביב פזר לנו פרחים, / ותן לנו לשוב ולראותו -
יותר מזה אנחנו לא צריכים

דירוג:

את הביצוע היפה מצאתי באלבום "יציאה", שיצא בפברואר 2004. הקלטה חיה של שלום חנוך ומשה לוי ממופע אינטימי  אנטיתיזה לסערות הרוק שלו. אני שומע את "צרות טובות" הישן המוכר בעיקר מהשלושרים, והגרסה החדשה בעיבוד הזה לגיטרה ולפסנתר נשמעת הרבה יותר קלאסיקה. יותר סיפור מאי- פעם. שלום חנוך מציע גם פרשנות מנקודת הזמן העכשווית. ברור ששמרית אור כתבה אותו בהשראת "שתי בנות" של ח.נ ביאליק:

בָּנוֹת שְׁתַּיִם בֻּבּוֹתַיִם, וְאֶת-מִי אָהַבְתִּי יוֹתֵר –
צִלִּי וְגִילִי עִמִּי פֹּה – אִמְרוּ, דּוֹדִים, זוֹ אוֹ זוֹ?
מִי מִשְּׁתֵּיהֶן יָפָה יוֹתֵר, חַה-חַה, דּוֹדִים, אֵינְכֶם יוֹדְעִים,
אִמְרוּ, דּוֹדִים: זוֹ אוֹ זוֹ? חַה-חַה, דּוֹדִים, לֹא וָלֹא!

אֵינְכֶם יוֹדְעִים, חַה-חַה, דּוֹדִים, שְׁתֵּיהֶן, שְׁתֵּיהֶן, אהַב יוֹתֵר,
אֵינְכֶם יוֹדְעִים, לֹא וָלֹא! גַּם אֶת-זוֹ וְגַם אֶת-זוֹ,
שְׁתֵּיהֶן, שְׁתֵּיהֶן יָפוֹת יוֹתֵר, שתֵּיהֶן אֶשָּׂא בְּחֵיקִי תָּמִיד,
צִלִּי וְגִילִי, זוֹ וָזוֹ. צִלִּי פֹּה וְגִילִי פֹּה.


שלום חנוך שר על בחור המנהל רומן בו זמנית עם תאומות. זו אינה יודעת על זו. השיר מעלה את השאלה - האם ניתן לאהוב יותר מאדם אחד בו זמנית? מוסריות? הדובר שבשיר בוגד, רוקד על שתי אהבות, ובו בזמן נמצא בדילמה – במי יבחר משום שהן דומות כל כך.. אבל אולי קל לסלוח לו בשם האהבה והמנגינה הרומנטית היפה.

בעירי היו שתי עלמות
שתי עלמות יפות ותאומות.
הן היו תמיד כל כך דומות,
כל כך דומות היו העלמות.

ואהבתי את שתיהן, אלי,
זאת שלי הייתה וזאת שלי,
ככה באו לי צרות טובות
שתים הן ולא יודעות
זאת על זו, וזו על זאת.

האחת נשאתי להרים
כדי לראות בזרח החמה
ואת השנייה ליערים
לראות כיצד השמש נעלמה.

ואהבתי את שתיהן, אלי...

איך שהימים חולפים מהר
ואיך הליל הולך ומתקצר,
והמלאכים רומזים לי כבר -
מה אעשה, במי מהן אבחר?

כי אהבתי את שתיהן, אלי...

דירוג:

לרכישה:

יש לנו אהבה. יש לנו אהבה גדולה לשיר הזה. שמעתי 3 פעמים את ערן צור בין 2009 ל-2010  מבצע את השיר. בין השאר - דואט עם גבע אלון. לאחרונה בחולון, סדרת "תן למילים לעשות בך" שהוקדשה למכתבי אהבה. שבוי בקסמו.
ככה כותבים שיר אהבה. מלודי להפליא, הנרטיב שוא סרט קצר. סיפורו של לילה אחד. אהבה שהוגשמה סוף-סוף "אחרי כל המדבר הזה" יש בה דאגה אבל גם נחמה. לטעום מהעכשיו המסעיר כי "נכון את לא שלי/ אבל עכשיו/ בחושך את איתי"...
ביצוע שמטעין את המילים בתשוקה אדירה. התיאטרלי-מסתורי-תשוקתי  שבצור הופך את השיר לעוצמה אותנטית. תקשיבו לשתי גרסאות: אחת מהאלבום "תכלית בתחתית" והשניה בביצוע אקוסטי שערן צור הקליט עבור "מוסיקה היום" בגל צה"ל ב – 5.5.99 לפני הקלטת השיר לאלבום "תכלית בתחתית". צור כותב על עטיפת הדיסק "פרפרי תעתוע – אוסף שירים 1991-2001" – "ואני כמו מגלה את השיר בפעם הראשונה"... איזה גרסה עדיפה עלי? זו של ששר בגל"צ. עירומה, איטית, אבל יותר אותנטית. באמת גילה את ה שיר.

בלילות של ירח מלא
רואה אותך לידי
שוכבים על המיטה בחושך
כל החלונות פתוחים
האור מאיר אותנו
כסוף וחלבי
הנה הפנים שלך
הנה העיניים
הנה החיוך האצילי
הנה הפחדים והנתק
הנה דאגה אלי
והנה שמחה
כי אנחנו כאן ביחד

יש לנו אהבה
היית מאמינה
אחרי כל המדבר הזה
איזו נחמה

בלילות של ירח מלא
דמיון הופך למציאות
כמעט שאפשר לגעת
דרך זיכרון - בדמות
אני יודע
נכון את לא שלי
אבל עכשיו
בחושך את איתי

יש לנו אהבה
היית מאמינה
אחרי כל המדבר הזה
איזו נחמה

דירוג: