רדיו חזק - מוסיקה ברדיו

צהרי יום ראשון, מזגן בפול גז. אני שומע רדיו במכונית. דיסק בדרך כלל עדיף, כי כמעט שום תחנה אינה מספקת לי רצף מדליק שיצית אהבותי שאני העורך שלהן בלי לבלבל לעצמי את המוח בקטעי קישור בין שיר לשיר.
דיסק פוטר אותך מטעמיו של עורך זה או אחר (ויש עורכים שטעמיהם האקלקטיים מתקרבים לטעמי) ובעיקר מהגשה של שדרנים, שלעיתים התיווך שלהם ביני ובין השירים הוא בבחינת – כל המוסיף גורע או – למה להרוס.
הפעם כיוונתי ל-88 FM , תחנה אקלקטית, פלורליסטית, אינה מתחשבת ברשימות שידור שמטרטרות את הלעוס והנלעס, אבל גם בה לא תמיד רשימות השירים משאירות אותך פעור אוזניים, במיוחד בכל הרצפים שממלאים תחושה של מקריות וסתמיות בעריכה.
המצב קשה יותר כשמגיעים להגשה. לפעמים נדמה שהמגישים נכנסים לאולפן, כי הגיעה השעה להיכנס, נחמד להם לפטפט בין שיר לשיר, להנעים לעצמם את הזמן. וששטויה פה, שטויה שם תצדיק את המשכורת שהם מקבלים.
שלוש השעות שבין 13 ל-16 ביום ב-12.7.2010  עברו עלי בתחושה שלא היה קורה שום דבר נורא אלמלא הייתה נוכחות של קרייני הגשה בין השירים. בסביבות ארבע יצאתי מהמכונית בלי שתאי האפורים יחכימו בקמצוץ של מידע, שלא לדבר על אפסות התבונה.
התחלתי עם עופר נחשון ו"קופסת להיטיו" בין 13.00 ל-14.00 תוכנית של בריזה קלילה, פופ חולף, והמקבץ ששמעתי – עריכה סתמית, נחמדת, כשהטון הזחוח של הנחשון משדר נהנתנות עצמית מעבר לתקן המותר. הבעיה היא כשהזחיחות הופכת לסחבקיות נלוזה. נחשון הביא סיפור אחרי השמעה של ברברה סטרייסנד כי מסתמנת עצומת אינטרנט להבאתה להופעה בארץ. כדי לגבות את הבקשה, יצא לו המשפט הזה – "נו, שתגיע לפה לפני שתתפגר לנו". נחשון יקירי, לא יפה. אם הייתי סטרייסנד, היית חוטף. התלבטתי אם להוציא לך צהוב או אדום. תרגיע את ההסתחבקות הזו. היא גרמה לי לצאת מהתדר שלך.
ב-14.00 עלה בן רד עם "נותן ברוק", פתח עם Stairways To Heaven של לד זפלין, נדוש אבל תמיד מתקבל באוזניים אמפטיות. אחר-כך פירגן לאיזשהו שיר של להקת "אוורסט" ששמע בתוכנית של הקולגה משה מורד, כאילו זה שיר הרוק של המאה (לעומת שיר הפתיחה – לעג לרש) והבטיח להפוך אותו ללהיט של 88, שמחת זקנתי, ובהמשך השמיע שיר שצרב, אבל שכח לרשום את שם הלהקה.  אלה זוטות לעומת - סגנון הגשה קוצים יבשים, לא נשמע כמי שחי רוק, שזה בעצמותיו. לא נותן ברוק. לא עלה אפילו מדרגה אחת במדרגות של לד זפלין בדרך לרקיע.
ב- 15.00 הבליח קולה המסוקס של טל השילוני. היכולת של שילוני להגיש שיר של ג'יימס טיילור, לשבח ב"משגע ביופיו" אלבום של יעל קראוס לפני שיצא, להמליץ לנוהגים לנסוע בנתיב הנכון וגם לדווח על עומס בצומת מורשה באותו טון רומנטי נוגה ושלו – מוציאה אותי בדרך כלל משלוותי ומסכנת את הנוהגים בסביבתי.
ב- 16.00 הבנתי שדי. הכנסתי דיסק שערכתי לעצמי, שאינו מבקש שמישהו יתערב לו. צודק.

אחרי 3 שעות גלגל"צ בשבת מבוקר עד צהריים, לא חושבים על שמות העורכים. כי השלוש שעות הראו מגמה שאני מכנה - תמהיל הזרימה. כלומר: לא העורך עומד במרכז, אלא קונספט בחירת השירים: תן למוסיקה תנועתיות קצבית מלודית שאינה מכבידה על האוזן מכל בחינה שהיא. לא רוק מטאלי, לא אלטרנטיבי, לא יצירת מופת, אלא שירים שמייצרים פסקול מנעים דרך בין פופ, לרוק מלודי, סול, ריתם נ' בלוז, דאנס, רגאיי ושירים עבריים קליטים – יהודית רביץ ועד בועז בנאי. גם בוב דילן נכנס לרשימה עם Beyond Me Lies Nothing, לא מפני שמישהו חשב שדילן חשוב לתוכנית. דילן פשוט השתלב בתמהיל הזרימה.
קראתי המון דברים  על גלגל"צ בשנים האחרונות. קיללו את עורכיה, יש שהציגו את עודד קובלנץ, בזמנו מנהל התחנה, כרוע אבסולטי, כמי שראוי לעמוד בפני כיתת יורים. עיתונאי טרח לכתוב ספר שלם על התחנה כאילו מדובר בלא פחות מאשר הצלת התרבות המקומית.
אני שומע גלגל"צ בדרכים, במכונית. אין בעיה עם זה. זוהי תחנה פרקטית. מוסיקה לא תמיד צריכה להציל את האנושות, בטח לא את האומה. רוק טוב?  ג'אז טוב? שיים דיסק.  מוסיקת עולם – כנ"ל.  לא ממתין שאיזו תחנה תספק לי את מאוויי, לא מתכנן את חיי לפי תוכנית זו או אחרת. כשאני בדרכים – גלגל"צ היא אפשרות מתקבלת על הדעת ולעיתים בברכה, בנוסף לדיסקים,לכמה תחנות נוספות שהאצבע לוחצת כדי למצוא משהו.
פרקטיות היא כמעט עניין של שירות טוב. רוב הנוהגים בכבישים מתנהגים ככה. לוחצים על תחנה כדי לשמוע שירים כדי להעביר את הפקק. משהו מתנגן שם. אפשר לשיר, לזמזם. אפילו לרשום שם שיר שמצא חן. מי שמאמין שרשימות שירים לנהגים בכבישים צריכות לעצב את התרבות המקומית, לענות על דרישות חובבי ז'אנר כזה או אחר, לבנות קריירה של זמר מקופח, הוא או מתוסכל לאללה או תמים חסר תקנה.
במהלך השירים "רני בפריז" עם משינה, "העיקר זו הרומנטיקה" עם גידי גוב, Ain't No Doubt עם ג'ימי נייל ו"רק החיים" עם לאה שבת, עסקתי במשהו.  הרגשתי כמעט כמו בנהיגה. פסקול מלו-קצבי אוורירי שמתאים לכל פעילות. מיינסטרים שמיינסטרים. אם "כנסיית השכל" של "תנו לשתות", אביב גדג' של "עיר בלי זיכרון" ו"מוסטנג סאלי" של הקומיטמנטס זה מיינסטרים, אז כל העולם זה מיינסטרים. סול, רוק, פופ, אלטרנטיבי. הויכוחים האלה חסרי שחר ותוחלת. כמו שאני משתמש בטלוויזיה בצורה סלקטיבית לצרכי השונים –  סתם בידור לצורכי התרווחות מענגת, כך גם הרדיו, במקרה הזה גלגל"צ, נועד לספק זרימה של שירים לצד דיווחי תנועה. לתלות בה את כל החליים והבעיות של המוסיקה המקומית – זו גישה פרובינציאלית של כפר קטן שעדיין אינו חושב במונחים של העיר הגדולה.

רשימת שירים

מייקל ג'קסון – Rock With You
אודי דוד – אני בנאדם
ג'סטין טימברלייק - סנוריטה
פט שופ בוייז – Did You see me coming
יהודית רביץ – באהבתנו.
Stealers Wheel – Stuck in the middle with you
שריל קרו – All I Wanna Do
כוורת – העולם שמח.
Bandy Worhols – Bohemian Like You
תומר יוסף – עברתי רק כדי לראות.
דיוויד גואטה עם קלי רולנד – When Love Takes Over.
כנסיית השכל "תנו לשתות"
אביב גדג' – עיר בלי זיכרון.
הקומיטמנטס – מוסטנג סאלי.
הדורבנים – לא פוגע
רונה קינן – אתה מתעורר.
אחינועם ניני מירה עווד – עינייך
אמינם – We Made You
דסטיניז צ'יילדס – אישה משוחררת חלק 1
משינה – רני בפריז.
ג'ימי נייל – Ain't No Doubt
גידי גוב – העיקר זו הרומנטיקה.
מייקל ג'קסון – Human Nature.
הקילרס – Human
לאה שבת – רק החיים
בוב דילן –Beyond Here Lies Nothing
דולי פרטון – ג'ולין.
יהודית רביץ – געגוע.
טרי פויזן – קומסי קומסה
דוד טסה – הלילה לא
בוב מארלי לורן היל - Turn your lights down low
ניט טייב – אם אני אלך
הביטלס – Strawberry Fileds
בועז בנאי – כל השבוע מרגיש כמו שבת
La Roux – In for the kill

רשת ג' אינה נמצאת בשנים האחרונות ברשימת המועדפים שלי ברדיו, ולא בגלל שהיא סקטוריאלית – מייחדת את עצמה למוסיקה ישראלית בלבד. להיפך: אני בעד רדיו ממוקד, ובמיוחד על רקע העובדה שבשנים האחרונות רוב נהתחנות רוכבות על גל פופוליסטי ללא זהות, ללא מקוריות, ללא ייחוד. 
במבחן רדיו על גלגלים תמיד איכשהו מצאתי עצמי נוטש את ג' אחרי כמה דקות האזנה. הייתה כנראה בעיה, והפעם לרגל מדור הרדיו החדש באתר זה, החלטתי להתמיד שעתיים תמימות בג' ולבדוק לפחות חלקית האם יש סיבה שמונעת ממני להיות מאזין נאמן של ג'.
הקשבתי לשתי תוכניות של אהרון פררה (23.2 שעה: 11:00) ושל עופר נחשון (23.2 שעה: 12:00) בסיומן הצלחתי להבהיר לעצמי מדוע אינני מצטרף בשלב זה לשוחרי הרשת הזו. מראש אני מסייג את עצמי לשתי התוכניות האלה. אמשיך לעקוב ואולי אשנה דעתי.

אהרון פררה הגיש תמהיל די מקרי של שירים: מאיר בנאי – "כשהיום עולה", דני בסן – "רוח מן הים", טיפקס – "סתם", שלמה גרוניך – "שומקום", עידן רייכל – "חלומות של אחרים", דיוויד ברוזה – "אצלך כמו תמיד"תיבל במוסיקה שפונה למגזר הדתי. הוא העמיד את "משיח" של מרדכי בן-דוד מול "מחכים למשיח" של שלום חנוך, הדתי מול החילוני ואמר משהו בעניין הבורסה הנופלת. זרק עצם לזמר לא מוכר כמו ליאור דטאוקר, נכנס לתוך שיר של דני בסן והפריע במלל מיותר. הניסיונות שלו לומר כמה משפטי תובנה על רקע השירים – נשמעו מאולצים, שטוחים ומחופפים. תחושה של להעביר תוכנית סתמית וללכת הלאה.
אחרי החדשות של 12 אירח עופר נחשון את שני ההיפ הופרים העבריים ג'וני וגיא מר והזמין מאזינים לשאול אותם שאלות. מה שהייתה אמורה להיות תוכנית היפ הופ ישראלית חמה מדליקה ומתדלקת הפכה לשעה טרחנית של שאלות מגומגמות וניסיון לטחון את הטחון. ניכר שנחשון לא ממש הקשיב לדיסק של ג'וני, והתמקד בעיקר בשאלות הפליאה האלו שכבר נשחקו עד דוק - איך  צעיר תיכוניסט הצליח להגיע באלבומו הראשון לכל כוכבי הההיפ וריתם נ' בלוז המקומיים. מומלץ לנחשון לעשות שיעורי בית, לחדד שאלות, פחות להסתחבק ולא להמתין לשאלות קצת יותר בוגרות שהשחיל בדקה וחצי טוני פיין שהגיח לאולפן. אחרי הכל גם האמנים שמתארחים מעוניינים שיתייחסו אליהם יותר מאשר בשאלות  שדופות ומשעממות, צחקוקים ודאחקות. העובדה שנחשון לא עשה שיעורי בית הורגשה בשאלות הלא שוטפות, במשפטים תקועים. 

אם חשבתם שמאזינים אינטליגנטיים יבואו לעזרתו, אז קבלנו שני חולי רדיו סהרוריים, שניסו להשמיע את השטויות שלהם בשידור חי. מוסיקה? "לזוז" של הדג נחש, "מהפכה איטית" של גיא מר, "צ'יקה וירטואלית" של ג'וני (מארח את סאבו וקותי), אבל מה עשתה שם לפתע עופרה חזה עם "בית חם" – שיר שממש לא נופל על הקונטקסט של התוכנית, ועוד נחשון אר לשני ההיפ הופרים – "תודו שהיא אחת הזמרות הטובות וכו' וגם הסיפור הטראגי שלה מוסיף (???)" מה נחשון רצה מהם? שלא יודו?

במקום עפרה חזה – אפשר היה לשדר עוד שיר של ג'וני. הרי בשביל זה הוא הוזמן.. הגשה מאולתרת, הקלות הבלתי נסבלת. אם כבר תוכנית על היפ הופ ישראלי – למה לא ללכת על זה עד הסוף,. לא משהו מגומגם. בינתיים אני לא מכניס את ג' למועדפים שלי. ניפגש ברצועת שידור אחרת.

דירוג:

רדיו הוא חלק מפעימות החיים שלנו. במכונית הוא כמעט כמו עיתון בשירותים. היד מחליפה תחנות בתקווה שבתחנה השנייה יש מוסיקה טובה יותר. אני מדבר על מוסיקה, כי מלל יש די והותר בחיינו. הפקק הישראלי הוא הקטליזטור של ערוצי הרדיו קורה לי לא אחת שאני שם דיסק במקום, כי המוסיקה שנוסעת איתי מאכזבת-משעממת-מעצבנת. יו ניים איט.  מהו הראש של העורכים? מה-מי מנחה אותם?  ומה הם בוחרים כדי שהמאזין לא יברח להם?  וצריכים להודות מיד: מה שמבריח מאזין אחד לא בהכרח מבריח מאזין שני. 
לחצנו הפעם על רדיו דרום. 21 בפברואר, שבת בבוקר בין השעות 9:00 ועד 11:30. בשום מקום לא צוין מי ערך את הרצועה הזו. הקשבתי לכ-60 שירים, והמסקנה: האמא והאבא של המיינסטרים, תמהיל פופוליסטי שמנסה לפגוע בכמה שיותר טעמים, עריכה שהולכת פחות או יותר בדרכי גלגל"צ, מנסה לעלות על האוטוסטרדה הבטוחה. אם התמהיל הגלגל"צי מצליח, למה לא לאמץ אותו? מצד שני:מה עם מקוריות, עריכה אותנטית שתגרום להעדיף את רדיו דרום על פני גלגל"צ? כאמור הביקורת הזו מתייחסת לרצועת שידור אחת בשבת, שבה ערבבו הכל בהכל זהבה בן של "זמר שלוש התשובות" עם אלטון ג'ון של "דניאל", אביב גפן ואריק איינשטין של "יומן מסע" עם הסטייליסטיק של Can't get you anything but love, , ישי לוי של "זה הזמן לסלוח" (המוכר מיואב יצחק) עם הסטרנג'לרס של Golden Brown, תיסלם של "פרצופה של המדינה" עם Mad World של Tears For Fear.

קו? חשיבה יוצרת בעריכה? נאדה. סתם סלט להיטים מכל הטעמים והזמנים, מיושן, נטול כיוון.
השיקול של רשימת שירים לפי איזשהו מדד רייטינג  מודל פלייליסט גלגל"צי הוא שהנחה את עורכי רצועת השידור הנ"ל, מה שמראה כי בשורת הרדיו המקורי אינה יוצאת מהדרום, לפחות לא מרצועת השידור הזו של שבת, 21.2.2009.

דירוג: