ביקורת מוסיקה

מישהו האשים אותי פעם – "אתה לא אובייקטיבי".  כמעט לקחתי את ההערה כמחמאה.

כל משפט שני הוא ביקורת.

"תראה איך היא נראית? – זוועה!"

"ההופעה הייתה מה-זה משעממת"

"טעמת את זה? – מדהים!" או: "מגעיל!"

"על ההופעה הזו לא הייתי משלם חמישה שקלים"

ביקורת היא בחירה. בבחירה יש  פסילה או העדפה. היא מגיעה ממראה עיניים/משמע אוזניים, ריח וטעם. על טעם וריח – יש הרבה מקום להתווכח.

 המבקר הלא רשמי והרשמי מגיעים  עם כל מה שהם. ידיעותיהם, בינתם, מטעניהם הרוחניים. ניסיונם. סך כול המורכבות האישית. (רקע, חינוך, אהבות, השפעות)

יש מבקר ב"שלוף", יש מבקר אמוציונאלי, יש מבקר אמוציונאלי שמנתח את תחושותיו. יש מבקר שכלתני, קר, אנאליטי  נטול אמוציות.

כמה דברים שמעוררים דילמות בסוגיית  מה טוב-איכותי: . מלודיה קיטשית או מלודיה מורכבת. כול דיסטורשן זה רע? כשאתה אומר על שיר שהוא קליט, זה טוב או רע? כולם טוענים שלד זפלין זה קלאסה. האם אתה מסכים?

טענות שכיחות כלפי ביקורת ומבקרים: נסה לחשוב איך אתה היית מרגיש אם היו מעבירים עליך ביקורת?  אחרי שתרגיש - אז תעביר ביקורת. או שלא.

השליפות האלו כלפי המבקר: "מי נתן לך את הזכות?", "גזען", "קשקוש בלבוש", "די לפלצנות", "התחביב שלך זה לקטול", "הביקורת שלך מריחה ריח רע של פחד וקנאה". מה שאומר שגם המגיבים מבקרים. לא בדיוק מבקרים – קוטלים בשליפות.  

אבל כשהם מהללים, יוצאים להם:  "מת עליה", "אין עליו", "נשמה, קורע", "הגדול מכולם", "זמרת סוף", "מלך, חולה עליו", "גדולה מהחיים", "מ ה מ מ ת!". האם הם "אובייקטיביים"?

המבקר הרשמי יתרחק מסופרלטיבים כאלה. "גדול מהחיים" , "הגדול מכולם", משפטים שבדרך כלל אומרים על מלך מלכי המלכים.

הרבה יותר הגיוני: אחד ויחיד. פרנק סינטרה היה רק אחד. אלבסי פרסלי – אחד. אריק אינשטיין – אחד. זוהר ארגוב – אחד. אבל לא "גדול מהחיים" אפילו לא במשמעות המטפורית. 

ביקורת היא לא רק דעת יחיד. לפעמים הקונצנזוס הוא שבוחר. לגבי אריק איינשטיין, למשל, יש תמימות דעים בישראל. גם מבקרים חמורים במיוחד יהססו לפני שיכסחוהו במחי מקלדת. מעין חסינות שכזו. שלמה ארצי, לעומת זאת, למרות שהוא ממלא בקלות היכלי תרבות ואמפי תיאטרונים  – אינו חסין מפני הביקורת.

הרצון שהדברים יגיעו לאוזן: ישנו המבקר יהיר, אגו נפוח, כל מה שמעניין אותו – ללטף לעצמו את האגו. אני ואפסי עוד. לא לשכוח: כול מעשה יצירה הוא טפיחה אישית על האגו. גם בקורת. כיסוח מפואר יוציא אותי יפה יותר, חכם יותר, נחשק יותר.

ישנו המבקר קדום הדעה: הוא שונא אמן מסוים – לא יעזור בית דין. הוא גם יוציא מרשימת המועדפים שלו.

יש מבקר שמראש מקבע עצמו לז'אנר מסוים. כל מי שאינו נמנה על הז'אנרים המועדפים עליו – נמצא מחוץ לתחום הביקורת שלו. יש מבקר שמתרחק מג'אז או ממוסיקה ים-תיכונית, הגם שבשני הז'אנרים האלה יש מוסיקה שעשויה למצוא חן באוזניו.

יש שמבחינים בין "ביקורת בונה" ל"ביקורת קטלנית-הרסנית". טענה שכיחה ולא מוכחת: הביקורת הבונה באה מאהבה, ההרסנית - מגאווה, מכעס, מתסכול. בקורת בונה? יש יצור כזה?  היא מעטה, אבל קיימת. לא תמיד מבוקר רוצה לשמוע את האמת הלא נחמדה, אבל לעיתים – הנכונה. האם אמן שינה את דרכיו היצירתיות בעקבות בקורת שקרא? – אני מניח שמעט מאוד. אבל זה קורה, וגם כותב שורות אלו, עם כל צניעותו, שמע לא אחת מאמנים – שלקחו לתשומת ליבם את הביקורת ואף תיקנו. אשריהם.