יש לי סנטימנט לקליף ריצ'ארד, למעשה סיר קליף ריצ'ארד. הוא ליווה את נעורי, ואני שומר לו חסד נעורים, וזה עושה טוב משהו לראות שהאיש נראה טוב, שר ממש בסדר, מלא חיים וחיוכים. נולד כהרי ווב באוקטובר 1940, נחשב לתשובה הבריטית
כולם נמשכים לליאונרד כהן. יש משהו כמעט היפנוטי באיש ושיריו שממגנט זמרים ויוצרים מתחום הפופ והרוק שמצהירים על עצמם כעל מעריציו ומנסים גרסאות משלהם לשיריו. הבעיה שלי, ונדמה לי שהיא לא אישית מאוד שאני מעדיף לשמוע את שיריו של כהן
בואו נחזור לאחור. זה כדאי ומומלץ בחום כשמדובר בניל יאנג ינואר שנת 1971. הופעה סולו אקוסטית חיה הכי אינטימית ששמעתי ממנו מול קהל קנדי בטורונטו. גיטרה אקוסטית נטו ולפעמים הוא מתיישב לפסנתר. זה כאילו אנחנו והוא באיזה חדר, או בשידור
מה, לא די מדונה? לא קיבלנו ממנה כבר טונות של מדונה, כולל DVD נהדר ("אני הולכת לספר לכם סוד") שאנחנו זקוקים לעוד מופע חי מסעיר, הכי ספקטקל שההיא יכולה לספק? לפעמים, מדונה מזכירה לי את הסיפור של ההיי-טק. עוד לא
קליפים ללהיטי פופ הם בדרך כלל מקדמי מכירות די סתמיים למוסיקה. REM היא אחת הראשונות שחיפשה עוד משהו בקליפ. סיפור, מתח, אווירה. "נייטסווימינג" הוא מלאכת בימוי נפלאה על הגעגועים לשחיית הלילה ההיא כשהחבר'ה התפשטו עירומים על שפת הים, והקליפ של
"זה כמו להופיע בסלון שלי", אומרת שרה מקלחלן ל-250 איש שהתקבצו לשמוע אותה בקונצרט בינואר 1998 באולפני VH1 בלוס אנג'לס. מקלחלן סיפרה כי באותה שנה, על רקע מות קרט קוביין, מאזינים מוכנים לשמוע שירים בסגנון פולק אישי על אמנים שהיו
80 אלף איש באו לסלין קאסל בצפון אירלנד לראות את יו.2 באחת משעותיה הגדולות. את מה שהם ראו-שמעו-חשו מקבלים כאן בעוצמות רוקיסטיות מהסוג שרק בונו ושות' יכולים לייצר. ראיתי את הלהקה האירית הזו בהופעות חיות. זו הפעם הראשונה שתקליטור די.ווי.די
שאניה טוויין הייתה יכולה להיות מלכת הקאונטרי החדשה. אבל היא בחרה את הדרך היותר מסחרית וגם משתלמת. הקאונטרי הוא אלמנט במה שנקרא AOR, "אדאלט אוריינטד רוק", או: רוק פופ מינסטרימי מופק על בסיס האנרגיות והדציבלים שמאפיינים הופעות רוק מטאלי. הדיסק
גברות, נגיד בנות 30 עד 50, מגיעות לבמה לקבל חתימות, לתת פרחים ודגלונים. משהו הפוך קורה כאן: ארבעה זמרי אופרה צעירים מופיעים על תקן של להקת בנים וגורמים לנשים מבוגרות להתעלף. ההופעה של Il Divo ב"גריק תיאטר" היא האמא האבא הסבא
אילו אלביס פרסלי היה חי היום, הוא היה בן 72. 30 שנים אחרי מותו – זוכרים בעיקר את אלביס שבין השנים 1956 עד 1970, ולקראת יום הולדתו-מותו מוציאים כמעט את כול מה שיש עליו ב-די.ווי.די. מתוך סרטים דוקומנטריים שהגיעו אלי "אלוויס –
"מיי מורנינג ג'אקט" בלייב בפילמור בסאן פרנציסקו. למופע מגיעים דרך סיפור מוזר-הזוי על מסיבה סטייל התקופה הויקטוריאנית אליה מגיע אורח שאינו מתחבר, אלא כאשר הא מבחין באורחת ושמה למה (כן, החיה הגמלונית מהרי האנדים ששמה הוא גם אלפקה) יחד איתה
האגדות חיות בשתי הופעות בבוסטון, ספטמבר 2003. פליטווד מק במהדורת רביעייה נשמעת בד"כ לא פחות חמה מכול גלגול אחר של הלהקה הזו. הנה הם על הבמה: סטיווי ניקס ולינדסי בקינגהם, ג'ון מקווי בבס ומייק פליטווד שעושה המון פרצופים מאחורי התופים,
כשניל יאנג, טרובדור הרוק האגדי, מתרפק על שורשיו, הוא מסכים בצורה כמעט נדירה לתעד את עצמו. כשמדובר בתיעוד, זה יכול להיות כנראה רק מעריץ כמו הבמאי ג'ונתן דמי ("שתיקת הכבשים") שהציב בקיץ 2005 9 מצלמות באולם ריימן ההיסטורי בנשוויל –
הם יפים, הם נקיים, הם נראים ילדים טובים ממשפחות טובות, הם חפים מכל דבר שמזכיר מוסיקת רוק עם ביצים ונדמה לי שהם גם לא מי יודע רקדנים גדולים, ולמרות זאת להקת הבנים ממלאת בקלות את וומבלי ארנה. זה קרה גם השנה.
דייב גרול, הלידר של הפו פייטרס, לשעבר המתופף של נירוונה, התאהב באקוסטית. בסצינות הראשונות, לפני שהוא מתנחל על המטר מרובע, הוא עושה סיבוב במסדרונות שליד הבמה ופורט אקורדים בשמחה רבה. אנחנו בהופעה אקוסטית של הפו-פייטרס. למעשה, די.ווי.די שצולם בהוליווד. רבים
האמריקנים משוגעים על פול מקרטני. אני לא מגזים. מ-שו-ג-ע-ים. ה-די.וו.די הזה מתעד את האהבה הגדולה של איש הביטלס לנצח, שמדלג בקלות על פני הדורות. מקרטני כבש בטור סולד-אאוט את אמריקה (34 הופעות ב-11 שבועות) כאילו הוא המשיח. בקהל רואים הורים, ילדים
מה שהלך שם באולם "אסטוריה" בלונדון בדצמבר 2005.. Hard-Fi? אתם לא מכירים? צריך לקנא בהם באנגלים. לפחות, הם מכירים. ויש אצלם מי שממשיך את המסורת. Hard-Fi הם אינדי רוק בהופעה מחשמלת שמגיעים הפעם בפורמט סאונד DTS וב-DOLBI 5.1 – מה
הבת של יצחק לוי, מחבר ספר הרומנסות והזמרת כוכבה לוי, שרה בלדינו, גם שירי פלמנקו ושירים צוענים ספרדים. התפאורה (הטבעית) נמצאת שם: מוזיאון מגדל דוד, על רקע חומות ירושלים המוארות בידי במאי תאורה גאון. זה אולי קצת קיטש, אבל מה-זה
ביליתי למעלה מארבע שעות עם עוזי חיטמן. זה אומר המון שירים, תיעוד של שיחות וראיונות איתו, הקלטות-חומרים שרק הארכיון של רשות השידור יכול לספק. ערב זיכרון מיוחד בהשתתפות אמני ישראל שנערך במלאת 30 למותו. DVD שהוא "חיים שכאלה", כמו שמעולם
מרגע שהלכה לעולמה, חיפשו איך למכור אותה הכי מהר. להבדיל אלף הבדלות, זה מזכיר את אלבומי הניצחון אחרי מלחמת ששת הימים. יש אוסף שירים חדש, ועכשיו גם אוסף וידאו וגם ערב שירים. ואצל נעמי ניצול המומנטום יותר קל –כי רבים
הדי.ווי.די הזה לוקח כמעט לכול המקומות שהייתם רוצים לפגוש/לראות את מדונה, לא רק למסע העולמי, אלא גם לחייה בין ההופעות, כדי לנסות להבין מה הופך אותה לא רק למגה סטארית, למלכת הדאנס פלור, אלא גם לאשה ששואלת שאלות ומחפשת תשובות.
בערב ה-11 בספטמבר, באולם קטן ופסטורלי בטוסקנה, שעות אחרי התקפת הטרור על ניו-יורק והתמוטטות "התאומים", כינס סטינג קהל מצומצם של חברים ומעריצים כדי להקליט אלבום בהופעה חיה. אסון התאומים קרה ממש באותו יום.כך הפכה הקלטת האלבום שנועדה לסכם תקופה ביצירתו, לערב
ז'אן מישל ז'אר חוגג יחד עם הפולנים את חגיגות ה-25 לארגון סולידריות של לך ולנסה. גם מנהיג הפועלים המיתולוגי עולה לבמה בנמל בגדנסק שסימל את המהפכה בטרם נפילת הקומוניזם להתחבק עם המאסטרו הצרפתי של המוסיקה האלקטרונית. למה לו לז'אן מישל
כריסי היינד, סולנית הפריטנדרס ואלביס קוסטלו, הרוקיסט במשקפיים פותחים את הערב אנפלאגד בלהיט שישים There's A Place. אנחנו חוזרים ל-1988, אחד האולמות היותר אטרקטיביים בלונדון – "רויאל אלברט הול". כול מי שיעלה אחרי כריסי ואלביס נענה להזמנתו של נגן הבס מהרולינג
איש גמלוני משהו, מנגן באקורדיון, בלי מניירה אחת של כוכב, מאחוריו נגני מיתר מופלאים. והוא מנגן את המוסיקה שהוא עף איתה – מוסיקה של פיאצולה לאקורדיאון, בנדוניאון, פסנתר ותזמורת מיתרים. לא מזמן ראינו את רישאר גליאנו בארץ עם התזמורת הקיבוצית.
אצל דיוויד גריי רוחות האופנה עוברות גבוה מעל. האיש, גם כשהוא ליד הפסנתר, גם מלווה עצמו בגיטרה, היא מהסינגר סונגרייטרים שמשקיעים את כל הנשמה בשירים. הוא משתייך לליגה של אלטון ג'ון, בילי ג'ואל. השירים מלנכוליים. תקשיבו ל"עולם נעלם" – תבינו.
אחרי שלושה דיסקים (סי.די + 2 די.ווי.די) יש לי תחושה, שממש טחנו לי את הראש עם החבורה הזו. מספיק 2 סי.די כדי להבין פשר הלהקה מניו ג'רזי, (השם "מיי כמיקאל רומנס", נבחר בהשראת "טרייספוטינג פיים" של אירווין וולש) שעושה הרבה
"מיוז" בהופעה בגלסטונברי עם כול מה התחמושת – "היסטריה", "ניו בורן", "סינג פר אבסולושן", "מאסקל מיוזאום", "סאנבן", "באטרפלייז", "פלאג אין בייבי", "בלאקאאוט", "באטרפלייז אנד הןריקאנס" מי שראה את הדי.ווי.די הקודם, המצויין של "מיוז" Hullabaloo, יקבל גם כאן אווירת מופע רוק
שירים: ניסים, יום טוב, האנשים החדשים, מטייל אוסטרלי, זה לאה אותו דבר, כמה כוכב, פג'ו צבאית, עטוף ברחמים (עם ריטה), ליאונרדו, פלרמו, אישה לויתן, זכיתי לאהוב, אדוני, ואולי, יותר טוב מכלום, הכוס הכחולה, חולצת פסים, להבין את המים, ביום שמש
