עיון ביקורת

סליף קייטה, Moffou

מוסיקת עולם

"קול הזהב" של מאלי עושה חזרה נהדרת לשורשים,  ועם זאת חוצה את הגבול לרוק ופאנק בלי שתורגש ניגודיות צורמת.
הקריירה של סאליף קייטה נראתה מעט בדעיכה אחרי האלבום  האפרו אלקטרו של 1999 – Papa. כאן, הוא בחר בחוכמה ליצור אלבום  אקוסטי כמעט במלואו. השילוב של כלי הנגינה המסורתיים  של מאלי עם הנגנים הניאו-קלאסיים והנו-ג'אזיים של פריז הוא מה שמעניק לאלבום הזה את יופיו הייחודי.  הגיטריסטים דלי מוסא קויאטה וקאנטה מנפילה הם עמיתים  של קייטה מימי  הרכבי הסופרגרופ  The Rail Band  ו – Les Ambassadeurs.
השיר הפותח, 'Yamore', קובע את הקו של האלבום: הערגה הרומנטית של השיר מודגשת בדואט עם האורחת סזריה אבורה מקאפ ורדה והאקורדיוניסט הפריזאי בנואה אורביין.
מיומנותו העצומה של קייטה כגיטריסט בולטת  – בעיקר ב – "Iniagige", בקצב של Madan בליווי כלי מיתר מאליים והבס החשמלי הפאנקי של הנגן הקמרוני Guy N'Sangue חשמלי וכלי הקשה אפריקאיים.
האלבום מסוגנן. האזנות חוזרות יגלו את את ההומוגניות של הצליל בקצב ובמנגינה.   לדוגמה, שני השירים האחרונים מסלולים האחרונים, Koukou ו Here מאופיינים בצליל קאריבי. כמו כן ניכרות השפעה ברזילאית, צלילי קאליפסו מיושנים המנוגנים בתוף הפלדה  ע"י של Arnaud Devos.
המוסיקה של קייטה נשמעת כמו עבודת כישוף בשירה ובנגינת גיטרה. הזמר בקושי מרים את קולו, הוא מגובה במקהלה של חמש זמרות. האינטראקציות של הקריאה וההיענות שלהם מדגישות עד כמה מקרוב קרוב אל שורשיו, למרות שאף אחד מהשירים אינו מבוסס ישירות על מנגינות מסורתיות. העיבודים הם אקוסטיים במידה רבה, עם כלי נגינה מקומיים כגון kamalengoni (נבל) n'goni (גרסת מערב אפריקנית של בנג 'ו) שמציגה לצד נגיעות של אקורדיון, פסנתר, מרימבה וכלי הקשה מתוחכמים. ההפקה רמייצרת אווירה חושנית שיש בה תחושה של מדבריות (סהרה). עבודתו הטובה ביותר של סליף קייטה מאז Soro, ואלבום חובה לאוהבי  מוסיקה אפריקאית מסוגנן unplugged

  1. Yamore
  2. Iniagige
  3. Madan
  4. Katolon
  5. Souvent
  6. Moussolou
  7. Baba
  8. Ana na ming
  9. Koukou
  10. Here

 Salif Keita & Cesaria Evora – Yamore 

Salif Keita Moffou
דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


6 + 9 =