כאשר בריטני הווארד, הזמרת והגיטריסטית במרכז הבמה של להקת הבלוז-רוק אלבמה שייקס מאתנס אלבמה, התבקשה להגדיר את להקתה, היא השיבה: אין לי מושג.
תקשיבו לקול הנשמה של הווארד, כדי להבין מדוע קשה לה עם הגדרות. הווארד היא היא סגנון בפני עצמו, עוד לפני שמתייחסים ללהקה. בשיר החמישי באלבום (השני של הלהקה) היא נשמעת לי מעין בילי הולידיי מודרנית. בשירים אחרים היא הזכירה את משהו בין אוטיס רדינג לג'ניס ג'ופלין, גם את הפלצט של קרטיס מייפילד (השיר The Feeling). השירה, הטונים, הסגנון שלה חוצים ז'אנרים, בלוז, פאנק-סול שנות השבעים ועד רוק גראנג'. לעיתים הגוונים השונים נדחסים לשיר אחד. אלבום שהוא תמצית רוק דרומי ושורשי סול. Don't Wanna Fight נשמע המנון אי האלימות החדש. Why can't we both be right? . תמצית מזוקקת של ה – funky feel המסורתי,עם דרייב עכשווי.
“A new world hangs outside the window/Beautiful and strange” , שרה הווארד מתכוונת לזה.  המוסיקה יפה ומוזרה כאחת. היא מאוד בלוזית ותחושתית בשיר אהבה כואבת – Miss You . Gemini הוא כיוון אחר – פסיכודלי משהו. הגוונים וההשפעות הרבים במוסיקה של "אלבמה שייקס" – מוזרים אבל אם לחזור לשאלת ההגדרה, בריטני הווארד היא שמחברת את חלקי הלהקה לגוף מוסיקלי מלוכד מרתק.

וידיאו:  Don't Wanna Fight