למי שעדיין אינו מבין שהחיים נמשכים גם אחרי החגים, באה שחף וולמן ואומרת: וואללה. אני מזהה חיים. המראות, הריחות, הצבעים. תעצרו, תתבוננו, תריחו, תרגישו. אידיאליזציה של החיים? כלומר – פתאום הכל טוב, הכל מושלם, תתעלמו מהפגמים. הדואט של סגיב כהן
השמיים (בתל-אביב) בכו פחות ממנה, ובכל זאת, למרות היותה שבורה, היא "גם הרבה חזקה" ו"מצליחה להחזיק בפנים את ההמשך". אז מה בדיוק הנרטיב כאן? שלא כל כך נורא? שגשם הדמעות האדיר שלה אינו מעיד על עומק שברון הלב? לא הסתדרתי
שגרת יחסים מבאסת – הזווית שלו. סימני שאלה נשארים תלויים באוויר. טקסט קטן. מה מהות הגברת שממררת לו את החיים? כשהוא פתח את הפה, הלב שלה נסגר. מה גורם לו להישאר איתה? לחיות על ה"ככה יהיה"? בשביל יאיר רובין הייתי
גיטרות מנסרות. הקצב הולם. הקול הצרוב מבהיר מציאות בסרקזם: זו אינה הפוליטיקה. זה אנחנו. כולנו. זה חוסר היכולת שלנו להקשיב לזולת, הצורך הבלתי נלאה של כל אחד להשמיע את דבריו, שלרוב הם סרי טעם, מבלי יכולת לשמוע מה אומר האחר.
שינויים בחיים. מה שפעם, מה עכשיו – זה לא מה שהיה פעם. גוסטו מהזמרים היותר אותנטיים במוסיקה הישראלית הים-תיכונית, בחר במקצב לטיני מיושן משהו, כדי להגיד – פעם הייתי תמים, יותר "צועק", עכשיו יותר "רואה", "קולע". וכמה נדוש: זה קרה אחרי
