מונסון
האהבה הזו היתה יכולה להיות מסוערת. אבל היא נשארה מיותמת ללא סיכוי. ברטרוספקטיבה היא מעלה הרהורי ספק. "ואולי לא הייתי שם לאהוב" . הגבר הוא זה שבא והלך, שאולי הרחיק לכת בקשר ("אולי הלכתי רחוק") אבל שלא ידע לאהוב אותה
האהבה הזו היתה יכולה להיות מסוערת. אבל היא נשארה מיותמת ללא סיכוי. ברטרוספקטיבה היא מעלה הרהורי ספק. "ואולי לא הייתי שם לאהוב" . הגבר הוא זה שבא והלך, שאולי הרחיק לכת בקשר ("אולי הלכתי רחוק") אבל שלא ידע לאהוב אותה
את מיכה שטרית הגדירו ה"לו ריד" המקומי. ההשוואה אינה מוגזמת, ואחרי ההתפרקות של "החברים של נטאשה" היא התבהרה. כמו ריד, אי אפשר לחשוד בו שהוא למד פיתוח קול. כמו ריד הוא בלתי אמצעי ולא ממש "שר", אלא משגר את טון
ברי סחרוף עם איתמר דוארי ועומרי מור מישהו אמר לי אחרי ההופעה: אבל זה לא ג'אז. אז מה? אנחנו ב-2018. מפגשים בין נגנים מז'אנרים שונים מולידים קומבינות של ניסוי וטעייה ולעיתים – הפריייה הדדית. ברי סחרוף, רוקר ישראלי מקורי וייחודי –
"ודע לך שהזמן והאויבים, הרוח והמים/ לא ימחקו אותך/ אתה תמשך, עשוי מאותיות/ זה לא מעט/ משהו, בכל זאת, ישאר ממך". (חיים גורי) לא רק המילים. עכשיו אלה גם הצלילים שחברו למילים בספר-דיסק מפואר. גם הם (הצלילים) ימשיכו את חיים
גיל רון שמע (להקות שבע, דיוואן הלב, Soof) הוא ישראלי שקושר עצמו אל תרבויות המזרח מתוך היבט קוסמופוליטי מיתולוגי. המשותף כמעט לכל השירים ששמעתי הוא הקשר של רון שמע לשפות המזרח, למקום במובנים האתניים והמודרניים וההתכוונות שלו לכול אלה. ההשפעות
זו הופעה שלא רציתי לשכוח. קיבלתי אותה עכשיו. תזכורת: האנגר 11 סוף השנה שעברה, דודו טסה מציג תעודת זהות אומנותית – מגוונת אטרקטיבית. פאנקי, פופ, רוק מזרחי, קלאסי, רוק-רוק. כל הכיוונים וההשפעות מתלכדים למוסיקה שיוצאת מהעצמות שלו, מתוך יכולת להיות
"יש לנו אהבה / היית מאמינה / אחרי כל המדבר הזה / איזו נחמה". כן, יש לי עדיין אהבה לערן צור אחרי כל השנים האלו. הוא בחר בשורה מתוך "לילות של ירח מלא" כדי לתת כותרת למופע החדש שלו. מופע חדש? אני לא
כבר עברו 50 שנה? בן כמה היה דני סנדרסון כשהתחיל? אבל מי אנחנו שנתווכח. אמרו 50, אז 50. אמרו חגיגה בצהרי שישי – אז הגענו להשתתף. פרט לסרטון "דני 1963", שפתח את המפגש, בו נראה סנדרסון שר בבר-מצווה And I Love
מה הקשר בין "רדיו רמאללה" לרפרטואר ולמשתתפים של המופע המרכזי בפסטיבל מדטירנה באשדוד? – מקרי בהחלט. פרט ליהודה פוליקר ששר בסיום את השיר ("רדיו רמאללה") בדואט עם ברי סחרוף – לא מצאתי משהו שיחזיר אותי לעונג שהסב לי הרדיו הזה
33 ניגונים בשלושה ספרונים-תקליטורים. כותרת המשנה של פרויקט "צמאה" – "אמנים שרים ניגונים" למה לא "זמרים שרים ניגונים"? פתרונים למפיקים. לעצם העניין: כשיש מסורת ראוי לשמר אותה. חידוש הניגונים האלה הוא מפעל של שימור. זוהי חבילה מופלאה אחת. ניגונים שעוברים
ב-2005, בתיאטרון תמונע בת"א, שמעתי את דודו טסה שר: "אני חייב להספיק כל מה שהעולם מציע, וכל זמן שהאור מגיע" (השיר "אני רץ") 11 שנה אחרי, האנגר 11, אתה מבין שהאור הגיע והציף. בגיל 38 דודו טסה יכול להגיד: ואללה,
"נשקיני" בפתיחה הוא קטע רוק אינסטרומנטאלי ספוג בישראליות מזרחית, טעון במתח חריף, שבין חילוניות לקדושה, מספר סיפור למרות שהוא נטול מילים. ברי סחרוף פונה למזרח גם במוסיקה שהלחין ועיבד עם חבריו ל"ירח", של נתן אלתרמן, המביע התפעלות ממעשה הבריאה. השיר
אברהם חלפי מגיע בסערת גיטרות הרוק של ברי סחרוף וחבורתו. טקסט לא פשוט. לא בטוח שהקהל שיפגוש את ברי בקיץ, יגיע מצויד בפרשנות. ניסיתי לפצח: המשורר פונה לילדה שהייתה יקרה לו, שכנראה בגרה ומתה. מה שנותר – חשבון נפש על
השיר הקצר, המינימליסטי, נעטף באווירה כמעט אפוקליפטית. קולו העמוק של ברי סחרוף נשמע כמו משדר מטרום אחרית הימים. צלילים אקוסטיים ואלקטרוניים חברו במיזוג מערבי-מזרחי כדי לייצר אווירה סהרורית. גם כשייתמו המילים, עדיין יהיה מצב דורש מילים כמו "ציפור מבקשת שמיים",
בסוף הערב שהוקדש לשיריו, הגיע לאולם רקנאטי במוזיאון אלבום האוסף החדש של אלי מגן "איש העולם הבא", אריזה דיסק כפול המכיל שירים מכל התקופות. סמיכות הארועים כמובן לא מקרית. גם כאן (באלבום) וגם כאן (בהשקה) יש סיבה להתרגשות: סיכום דרך של
אנחנו בתקופת עשרת ימי תשובה, בין כסה לעשור. חלק מהקהל שהגיע לקיסריה לשמוע פיוטים מפי דוד ד'אור ואורחיו איחר להגיע לתחילת הערב, כנראה מחשש לחילול שבת. כשהגיע, הוא חיפש מושבים בחושך. הקימו שורות. אנשים קמו, צעקו. הפריעו. יש מי שדפקו
מה אני עוד יכול לעשות עם המוסיקה שלי, שלא עשיתי עד עכשיו, שאל את עצמו רמי פורטיס לקראת השקת הדיסק החדש בבית האופרה. רגע, אופרה? בוא נשחק אותה אופרה. בארבעת השירים הראשונים, קלאסיקה מובחרת מהרפרטואר שלו, החל מ"אגם ענקית", קיבלנו
מופע רוק כזה לא חוו זקני פסטיבל הג'אז באילת לדורותיו. שנפסח על השאלה מה עושה ברי סחרוף בפסטיבל ג'אז? אין בעיה. כמעט כל פסטיבל ג'אז בינלאומי הולך היום על מודל כלכלי שאומר: אין עוד תמהיל אזוטרי. אתה מכניס את רון
כמו אבישי כהן, כמו Third World Love, דניאל זמיר הוא ממבשרי הג'אז המקורי היוצא מציון. אחרי ששמעתי 11 קטעים, אני יכול לדבר על אתנו-ג'אז ישראלי כסגנון. נגן הסקסופון סופרן, חסיד הרבי מלובביץ', הוא יוצר וורסטילי שמחבר ג'אז חופשי עם מסורת
מאחורי ישבו שתי נשים, שחיכו בציפייה דרוכה ל"מאיה". מבחינתן, מופע של שלום חנוך ללא "מאיה" אינו מופע של שלום חנוך. ברוב השירים האחרים הן פטפטו, מה שגרם לי להעיר להן. "חוצפן", צעק עלי הגברתן שישב ביניהן. "מי אתה ש…" שתקתי.
בדיווח של אסף ארליך אין געגועים. אז מדוע נזכרים ב-1990? ההתרסקות. זילות החיים. האהבה הלא בטוחה? חוסר הסיכוי מול המלחמות. אכן: אין כאן התרפקות. הכל צרוב/טבוע בך. חלק מישותך. זיכרון שקיים חזק בתודעתך. השיר עולה לדרך הראשית. זו אינה נסיעה
"מסע לחנים" הוא השם שנתנו לאסופת השירים, שכולה בסימן הרב מנחם פרומן זצ"ל, איש בעל חזות מסעירה, תיאטרלית, אישיות תוססת, דו קוטבית, שניהל דיאלוג אמיץ עם העולם החילוני, חבר למוסיקה ששימשה לו סם משכך כאבים ברגעים שהמחלה הארורה השתלטה ועד
אני מסובב מחוגי השעון אחורה. שלושים שנה לאלבום הראשון, המיתולוגי, נעצר בפברואר 2015 בהופעת האיחוד המחודש של פורטיסחרוף. הקאמבק סולדאאוט. סוגר קופות. הקהל סוגד לו. מפוצץ כמעט כל הופעה שחוזרת לאחור. למוסיקה של פעם יש תעודות ביטוח. אפשר לסחור איתה
מכירים את השיר That's What Friends Are For? בשביל הערב הזה, גם בשביל הדיסק החדש, נזקק טל שגב לחברים טובים. ואלו חברים הגיעו: יונתן רזאל, מוש בן ארי, ברי סחרוף, שלומי שבת. שגב לא נזקק לשכנועים. הם, "נטולי האגו" (לדבריו) נענו
בסוף הערב הבנו שאסור היה לעזוב לפני הסיום. אילנה דיין המנחה סיפרה, שהיא למדה מחוה אלברשטיין עברית, כשעלתה לארץ, וגם סיפקה עובדה: חוה היא הזמרת המושמעת ביותר ב"ארבע אחר הצהריים". מחמאה? אחרי הכל, מדובר בתוכנית רדיו מנומנמת, מצעד פזמוני העבר,
פורטיס חגג באלה הימים 60. אין קץ לילדות סגר את רשימת השירים, כמו רצה לומר: שלא תהיה טעות – אני עדיין שם. תסתכלו עלי. לחלוטין לא התבגרתי. אל דאגה. פורטיס התבגר. לא בטוח שאפשר להטיל עליו את תפקיד המבוגר האחראי, אבל
עברו כ- 3 שנים מאז הצגת הפורטיס האחרונה שראיתי. איך הזמן ברח לי. אני מדבר על נובמבר 2011, "החבר הוא אני", חזרתי לאותו מקום, כאילו הזמן עמד מלכת. תחשת תמול-שלשום. סיבת ההתכנסות טובה מאוד: לחגוג לפורטיס 60 שנות ילדות. הזמן אינו
הפרשנות של נדב ברנע לוקחת את השיר הדרמטי של פורטיס-סחרוף הזה לקצה חדש – מלנכולי יותר מאשר הגרסה המקורית. ברנע מיזג כאן תחושות אישיות עם דרישת הנרטיב – תוכן סרטה התיעוד של עדי סדקה "השד לא כזה נורא" (של יס דוקו),
סוף השיר "נובמבר", ודמעות חנקו בגרון. הפליק לעצמו שתי סטירות לפנים, אחרת אי אפשר להמשיך. סיפור השיר: על רקע בשורות חדשות (הריון של b) הוא עדיין מקווה לקבל איזשהו אות שאחותו בסדר. שיר רך ומרוגש. שאנן סטריט דומע לפני שהוא
תלכו להופעה הזו. רגע, לא בטוח שתהיה לכם הזדמנות נוספת. יתקנו אותי מי שצריכים לתקן: ברי סחרוף ומיכה שטרית לא יהיו בהופעה הבאה של ארז לב ארי ופטריק סבג. מישהו מוכן לתקן? בהשקות אלבומים, כמו בהשקות אלבומים, קורים דברים חד