ננה מושקורי נפרדה מהבמה ב -2008, היא התכוונה שזו תהיה פרידה לנצח. הנצח נמשך בסופו של דבר רק כמה שנים קצרות. כששבה לבמה, היא תיארה את ההחלטה לפרוש כ"מצוקה נפשית". לדבריה, היא לא התכוונה לפרוש, אבל חשבה, שהיא צריכה להיפרד
ההופעה הסתיימה עם קאבר ל – Tainted Love של Soft Cell מתחילת השמונים בביצוע מלהיב. היתה תחושה, שהגענו לנקודת רתיחה, אבל בפסטיבל כמו בפסטיבל חייבים לפנות את הבמה לטובת ההופעה הבאה. לא בכל הופעה יש לכותב שורות אלו, שבע הופעות
מועדון בארבי ספטמבר 2018. מסובבים מחוגי השעון שלושים שנה לאחור, ל-1988. הקאמבק סולדאאוט. סוגר קופות. הקהל סוגד לו. שר את השירים. למוסיקה של פעם יש תעודות ביטוח. הקהל, כידוע, אוהב מזון מוכר. גם מי שעוד לא נולדו אז מתחברים לקאמבק. מצד
חיפשתי דוברי עברית בקהל. האוזן קלטה רק צרפתית. אנחנו בתל-אביב, לא באולימפיה בפריז, אבל מישל פוגאן הרגיש לגמרי פריז. פטפט וחפר בין השירים לשמחת הקהל המפרגן. זה היה מופע לקהילה צרפתית, שחיפשה את השנסונר מפריז בארץ הקודש. הם אפילו שרו
אנחנו מתגעגעים להרד רוק אולד סקול, לבלאק סאבאת’ לד זפלין ודיפ פרפל, ומקבלים בתדירות גבוהה מאוד את הסקורפיונס. הרוקרים הגרמניים חזרו כדי להוכיח מדוע פרישה אינה האופציה הנכונה עבורם גם אחרי יותר מחצי מאה (52 שנים !) בדרכים, וכי יש
בהדרן הגיע Blue Skies מהאלבום Yours To Keep. אלברט המונד ג'וניור שר ללא להקה. השקט שאחרי הסערה. שיר להתאהב בקלות. זה הולך ככה: There are things I could've told you/ There's a time and a place/ Where my words, would
דבר אחד בטוח: רינגו סטאר לא מרגיש בן 78. צעיר בצעדיו, שר ממש בסדר, עדיין אוהב להיות מאחורי התופים, ומרגיש כמו מי שבא לעשות גוד טיים עם יותר מאשר עזרה קטנה מידידיו האולסטארס הותיקים. פיס אנד לאב? מבחינת רינגו –
הקהל אכן זלל את ה"אמריקן פאי". הו, איזה קינוח זה היה בשבילו. עף על השיר. פתאום זה קרה. קמו, רקדו, הניפו ידיים, צילמו כמו מטורפים. הידד ללהיט. מה היינו עושים ללא העוגה האמריקאית הזו והנוסטלגיה. דון מקלין הרגיש, שבשביל השיר הזה
שנים שאני מחפש הופעה של נתן כהן. סיבות? – געגועים למוסיקה ישראלית טובה ובעיקר צורך אמיתי – להתענג על שיריו האהובים. כתבתי על כהן במהלך השבעים, תקופת להקת "הנשמות הטהורות", גם כשיצא לדרך עצמאית. הקריירה שלו התנהלה בדרך כלל על אש קטנה מאוד,
ההופעה הסתיימה במפגן דאנס. אמפי קיסריה על תקן מועדון אלקטרוניק דאנס מיוזיק. זה הגיע אחרי שאברהם טל ירד מהבמה לחבק את הוריו של אלון בקל ז"ל, שנרצח בפיגוע טרור בפאב הסימטא בתל-אביב, ולשיר להם את "אור אלון", שנכתב לזכרו במלאת
קאמל אינה ממציאה עצמה מחדש. היא גם אינה מוציאה ישן מפני חדש. אבל אם ישן – אז המהדורה החדשה של קאמל לא רק שאינה נופלת מההרכבים השונים של החבורה – היא מגיעה לרמות דיוק שמעניקות לישן עוצמה מחודשת של ממש.
לקראת סיום ניגנה התזמורת של אנדרה ריו "ירושלים של זהב" ו"הבה נגילה", באוויר התעופפו בלונים צבעוניים, מישהי מסרה לו דגל ישראל. הקהל נשפך על החנופה. מבקרים שהגדירו את המופע הספקטקולרי של אנדרה ריו כשמאלץ לא הרגיזו את המאסטרו. הכנר והמנצח ההולנדי,
בהדרן הגיע "החומר החדש", שיר שפותח את האלבום החדש של משינה "מתים, שרים הולכים", שיר איטי, אפלולי, בלדת רוק נוגה על השוני שבינו ובינה. הדובר עף למקום רחוק עם "החומר החדש", שזורם לו בראש, היא רוצה הכי קרוב את הכל. היא צריכה תקווה. הוא
מי שלא היה בשמחה ישראלית, צריך להתחיל עם קפה ג'לאל. אל תפתחו טלוויזיה. אל תקראו עיתונים, לא אינטנרט. תתנתקו. אופוריה? אם תשאלו אותי איזו אופוריה אני מעדיף, זו של עומר אדם שעושה סולד אאוט של 30 אלף כרטיס לאיצטדיון בחיפה תוך חצי
בהדרן הסופי – All For Love, המוכר מהביצוע המשולש אדמס-סטיוארט-סטינג, בריאן אדמס לבד על הבמה, מבקש מהקהל להדליק טלפונים. המראה כמובן מלהיב. קיטש לקינוח? לא אתעמת אם מי שיטען כך. בריאן אדמס הוא רוקר עם הפנים לקהל. המופע רצוף להיטים.
להקה של אצטדיונים? של פארקים? תתפלאו. אחרי ההצגה של גאנז אנד רוזס, ההופעה של רדיוהד הסתמנה כאנטיקלייקמס. תום יורק ושות' הרי לא באו לפוצץ את הפארק במפגן גיטרות דיסטורשנים ואגויים נפוחים. מדובר במוסיקת רוק אלטרנטיבית לירית, בזמר ששר מאוד תחושתי
עד "סקס בומב" הקהל האזין רב קשב, אבל לא גילה שום התלהבות. טום ג'ונס החליט לפתוח את הערב בשירים פחות מוכרים, לחזור למוסיקה שהשפיעה עליו – בלוז, גוספל וסול. הפתיע אותי, שהוא פתח ב – Burning Hell, בלוז של ג'ון
בגיל 72 רוד סטיוארט עדיין משחק אותה סופרסטאר. זה לא הדימוי. זה הוא. כמעט לא השתנה מההופעה לפני 7 שנים בהיכל הספורט בת"א. אותם הפנים, אותו לבוש אולד פאשן מצועצע, אותו שיער קוצני, אותן תנועות שעשו אותו למה שהוא לאורך
ב"אל האור" מבקש קובי סאבלימינל שמעוני לעשות Reset, כדי לשנות משהו במציאות המקומית, שבה "כל מחריבייך מהרסייך מקרבייך יבואו". האמירה נוגעת אפילו במצבם של אמני הראפ המקומיים תוך טפיחה לעצמו על השכם: " Team Tact מובילים להיטים / כשרוב הראפרים/
אתחיל בקביעה שחוקה אך עדיין רלוונטית: כמעט כול שיר קלאסי של מתי כספי מזוהה עם העיבוד המקורי שלו, שממשיך להיות חלק בלתי נפרד ממנו. אני יותר מאשר זוכר חסד נעורים לעיבודים הישנים ההם. מתי כספי הוא מהיחידים, שעיבודיו משנות השבעים
נמצא הילד. הוא התבגר. הוא רגיש יותר, עצוב יותר. הוא שר משפט כמו "צריך לפעמים לראות בחושך". רגע לפני שאתם יורים, נסו לראות גם מבעד לאפלה. לראות דברים שאינם ברורים מאליהם. החשכה מעוררת געגועים. "איפה הילד" מתגעגעים לטוב של פעם,
החברים אנדרסון רבין ווייקמן ( (ARW) נמצאים כבר בשלב כזה בקריירה שלהם שהם הולכים על ג'סטות חנופה: סולו חשמלית של "התקווה", ירידה אל הקהל במהלך Owner Of The lonely .Heart, כמו כוכבי פופ מחפשים להתחכך עם מעריציהם, חלקם בגילים האלה
בוני טיילר היא זמרת של שלושה להיטים, אחד מהם גדול במיוחד. הקהל מגיע להופעה שלה לשיר אותם. טיילר בונה את הערב עליהם, הם ממשיכים להיות מקור החמצן שלה, ובאין חומרים חדשים אטרקטיביים, היא נשענת עליהם ועל לא מעט קאברים. הזמרת
הסדרנים בהיכל התרבות ניסו למנוע את התפרצות הקהל לעבר הבמה. דיקלה לא רצתה קהל יושב. כשהודיעה כי קיבלה רשות להקים אותו מ"הבעלים של הבית", רבע אולם היה מיד למטה. דיקלה – בתוך עמה חיה. רוצה לחוש אותו. היא כיוונה את
הפתעה: חאריס אלקסיו מגלמת את חאריס אלקסיו במופע שהוא תיאטרון משולב מוסיקה. האם הקהל שהגיע לבית החייל בת"א ידע מה מכינה לו הזמרת היווניה המהוללת? – לא בטוח. אחרי 45 שנות במה, 5 הופעות בישראל, עולה חאריס אלקסיו לבמה לספר ולשיר
איכות גרסאות כיסוי (קאברים) תלויה לא רק במידת אהבת המבצע לשיר, אלא עד כמה השיר מחלחל בו, טבוע בו, כאילו הוא בעצמו יצר אותו. דרגה מעל: כאשר המבצע מצליח גם ליצור גרסה ייחודית משלו, להעניק לשיר פרשנות ועומק חדשים, להעביר
אול יו ניד איז לאב. זה פחות או יותר המסר של השניים שמילאו את אוויר האצטדיון בצלילים הדביקים שלהם. ברוכים השבים לארצנו צמאת להיטי העבר המתקתקים. היכל מנורה מבטחים גדוש קהל רוטט מהתרגשות. אני מנסה להבין מה עוד מרגש בצמד
קשה להאמין שהקשישים האלה עוד מזוהים עם פאנק שנות השבעים, הגם שמעולם לא נשארו במחוזות ההם. אם כבר, אז הסטרנגלרס זוהו כצד הרך של הפאנק. העדיפו להגדיר את עצמם כפאב-רוק. היום, לקראת העשור החמישי של הלהקה, הסטרנגלרס אינם פונקציה של ז'אנר.
המופע הזה לא ילך בלי ההצגה החזותית. לעיתים טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים. עבדו על הצד הזה לא פחות מאשר על המוסיקה. טכנולוגיה אולטימטיבית להצגת מוסיקה במופע פסיכודלי מרהיב. לייזרים גיאומטריים מקדמים את Hey Boy Hey Girl . הם יוצרים צורות
מתי שמעתם לאחרונה קאנטרי מיוזיק מהסוג המשובח? אלברט לי לא נולד בשדות הקאנטרי של נשווויל, אבל הוא שר ומנגן כאילו הוא אחד מזקני הסגנון. לי ניגן עם אריק קלפטון, גם האחים אברלי ואמילו האריס. הוא החליף את ג'ימי פייג' (מייסד להקת Led
