שיר ארץ
שירים מזוהים בדרך כלל עם המבצעים שלהם, לא עם כותבי המילים, לא עם המלחינים. ובאמת, לא בטוח, שאם תשאל מאה איש באקראי מי הלחין את "הרעות", תקבל תקבל תשובות שונות, ואולי אני מפריז. מצד שני, גם הזמרים שסשה ארגוב אהב ובחר
שירים מזוהים בדרך כלל עם המבצעים שלהם, לא עם כותבי המילים, לא עם המלחינים. ובאמת, לא בטוח, שאם תשאל מאה איש באקראי מי הלחין את "הרעות", תקבל תקבל תשובות שונות, ואולי אני מפריז. מצד שני, גם הזמרים שסשה ארגוב אהב ובחר
יום השואה מחזיר אותי לשיר הזה. "לכול איש יש שם" עפ"י נסיבות חייו, שכניו, נופיו, חטאיו, כמיהותיו, אהבתו, תקופות השנה, השיר מתייחס לריבוי המשמעויות של המילה שֵם. "לכל איש יש שם". שורה חוזרת זו מעלה את השאלה מהן המשמעויות הגלומות
זמרות שרות שירים ששרה חוה אלברשטיין, חלקם של יוצרים שונים, חלקם שהיא כתבה (מילים, לחנים) פרויקט מחווה, המתבסס על המופע "בנות חוה" שעלה בפסטיבל תל-אביב ז"ל ב-2009. האלבום יוצא בכריכת ספר-דיסק מהודרת, מבוא, מילים, איורים. לא לשכוח: פסח בקרוב, ועם ישראל רוכש
"התבהרות חלקית" (רחל שפירא, שלום חנוך) הוא סוג של אור בקצה המנהרה. אם "צמח בר" היה תקליט ריאקציה על מלחמת יום הכיפורים, "התבהרות חלקית" הוא ניסיון לשקם דברים בקונטקס של – בכול זאת ישנה התבהרות חלקית. "סינדרלה מקומית" הפותח (רחל שפירא, מיקי
זה שיר על מחזוריות החיים האפרורית. המרכיבים קבועים הם ששולטים בה – בבוקר, ביום, בערב. דימויי הטבע מחזקים – זמן שניגר כמים, העשב שנשקף מתוכם בלי דעת. הדעת היא של הדוברת-מספרת על תנועת התמיד שחוזרת. חוה אלברשטיין שרה כמהרהרת עם עצמה במעין
באחת הביקורות הראשונות שלי על שלומי שבן כתבתי: "שבן הוא יוצר מוכשר ומרתק שעסוק בהתלבטויות, בחיפוש עצמו, מתרגש ותוהה, קליידוסקופ של השפעות, מספר סיפורים, שנסונייר, בעל מגע קלאסי ורוקנרולי בפסנתר. הבטחה בענק." עברו מאז איזה 17 שנה, כמספר השנים מאז השתתף
מזהים את השיר הזה? נראה שלא. הוא אינו מושמע הרבה ברדיו. הערב, מוצאי חג, אני שמח לשלוף את האלבום ("מוצאי חג") מ-2003. חוה אלברשטיין באחד השירים המקוריים היפים שלה, שאת מילותיו כתב בעלה נדב לויתן ז"ל. מה התחושה שלאחר סיום
יש שירים שחוה אלברשטיין מזוהה איתם באוריינטציה הקלאסית של המילה. "שלוש אהבותי" הוא שיר פשוט שקורץ ממנגינת נצח. מוני אמריליו הוא מלודיסט מובהק, ועם זאת קשה לזהות את הקו הסגנוני שלו, את החוט המקשר בין המלודיות שלו כפי שמזהים אצל
נחום נחצ'ה היימן היה נסיך המלודיה, מלחין שהצליח לתת למילה העברית חיים מוסיקליים ייחודיים עד כדי יצירת תחושה של לחן עברי מסוגנן, בשזירה עדינה של השפעות. איפה להתחיל? "רק הד קולך", "ריח תפוח ואודם שני", "אניטה וחואן" בביצוע הפרברים, "מרדף",
חוה אלברשטיין מצהירה, שהיא הכינה לעצמה מתנת יום הולדת בדמות אלבום חדש. זמן הרהורים נכון לעשיו בהיבטים שחוברים לעבר. אולי נגיעה בסיכומים במובן של סגירת מעגל וחזרה לבסיס היציאה שלה כזמרת-יוצרת במהותה. "הירושה" – השיר שפותח מעיד על ההמשך. נשמע
שבעים מלאו לנערה. מצהירה שהיא הכינה לעצמה מתנת יום הולדת בדמות אלבום חדש. זמן הרהורים . אולי סיכומים. "הירושה" נשמע מעין תפילה, שיר עם, גוספל בצבע הקולי הגברי. זוהי חוה אלברשטיין כמו שהכרנו. קווי המתאר היפים שלה. זמרת עם. קרובה אצל
להתרגע מחדש על השיר הישן, בעיבוד מעודן לפסנתר ולעוד. משב רוח נוסטלגי רענן. שירתו האינטימית של שם טוב לוי, נגינת החליל שצובעת בצבע מלנכולי עוררו בי געגועים של עצבות. האנסמבל מעניק לשיר חיים חדשים צנועים ויפים. במקור "התרגעות" הוא שיר לדינו
חשבתי לתומי שהגעתי לערב "פסטיבלי" של חוה אלברשטיין, אבל נראה שבראשון לציון מתהדרים באצטלה של "פסטיבל", מבלי למלא אותו בתכנים ייחודיים, בערכים מוספים, שלא לדבר על הפקות מיוחדות לפסטיבל. חוה אלברשטיין עלתה לבמת ההיכל בראשון לעוד הופעה של "מה את
שמעתי את הביצוע של חוה אלברשטיין בטרם הגרסה של סי היימן המופנית ומוקדשת לאביה, נחצ'ה, לאחר מותו. שיר עצוב, הגם שמילותיו אופטימיות. היינו כה שונים, עכשיו אנחנו דומים. הכל בעצם טוב. שאלת ה"מתי" היא יותר שאלת ה"איך" קרה שחלה ביניהם
האלבום נפתח ב"תקופות השנה" של דליה רביקוביץ ללחן של יאיר רוזנבלום, ואין כמו ימי אביב שלקראת הפסח כדי לקבל אוסף של חוה אלברשטיין, שיירכש ככל הנראה כמתנת חג צפויה בתקופה הזו. זה אינו עוד אוסף צפוי. הוא מוקדש לשירי משוררים.
לאה גולדברג כתבה את השיר בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כאשר העתיד נראה פחות ופחות ברור, והמשוררת חשה בחסרונה של שגרה פשוטה, שתאפשר להלך בכל מקום בצורה גלויה בלי חשש להיפגע. המשוררת מבקשת בשיר הזה מנוחה. היא רוצה שיעברו ימי
אני שומר חסד לסמי בירנבך, סולנה של מינימל קומפקט, להקת האלטרנטיב הישראלית, שפעלה באירופה בשנות השמונים. זו הפעם הראשונה שאני שומע אותו בעברית בשיר קלאסי המוכר מאוד בביצוע של חוה אלברשטיין מתוך האלבום "צמח בר". לפי ההודעה לתקשורת, מדובר בשיר
ככה שרו פעם. ככה חוה אלברשטיין שרה פעם. מילים, לחן, גיטרה, קול. בלי מפיק מוסיקלי, שמחליט לאן הולך השיר, מה תהיה צורתו הסופית. איך לייפותו-לשדרגו, להעניק לו את מה שאין בו. חוה שרה ופורטת בצליל אקוסטי כדי שנקשיב לה נקי-נקי. הפשטות הזו
בסוף הערב הבנו שאסור היה לעזוב לפני הסיום. אילנה דיין המנחה סיפרה, שהיא למדה מחוה אלברשטיין עברית, כשעלתה לארץ, וגם סיפקה עובדה: חוה היא הזמרת המושמעת ביותר ב"ארבע אחר הצהריים". מחמאה? אחרי הכל, מדובר בתוכנית רדיו מנומנמת, מצעד פזמוני העבר,
"ארבע אחרי הצהריים" בפסטיבל ראשון עם חוה אלברשטיין – "ימי בנימינה", מתי כספי – "מקום לדאגה", מתי כספי ואתי אנקרי – "מישהו". קרא עוד
האם אני מאושר עכשיו? שואל שאנן סטריט, ומפרט את אשר על ליבו. כולל אירוע טראומטי שהשפיע על חייו – מות אחותו האהובה. בהתחלה חשבתי שהטקסט הוא הקומוניקט המצורף מטעם היח"צ. אבל כבר בצלילים הראשונים הבנתי ש – A dozen months
חדוות-שמחת ההתבוננות בטבע ובעולם, בעיני הילדה של עדולה (שם העט של המשוררת סבינה מסג) – היא שמחברת את חוה אלברשטיין לשירים, שאמהות ואבות המתגעגעים לתרבות ילדים נשכחת, ישמחו להשמיעם לילדיהם כ"שירי ילדים". ילדת טבע, היא ילדה שנשארה קצת מאחור. המקום התמים
חוה אלברשטיין מקבלת פרס מפעל חיים מאקו"ם. זה לא הפרס האחרון שתקבל על מפעל חייה. לא גדול עליה המושג "מפעל חיים". חוה היא מהסוג שאפשר להגיד עליה בלי להפריז – האחת והיחידה. לישראל היא כמו מרצדס סוסה לארגנטינה, כמו אדית פיאף