כל מה שקורה
זרם המחשבות של נרקיס התקשה לעבור את הקיר שלי. כל מה שרצתה להסתיר – עכשיו על הבמה, עובר קירות עם אלף חצאיות, היא תסתדר עם הכל כי יש מישהו ששומר עליה, ואליו היא תמיד חוזרת. השיר נשמע כמו שיר פולחן
זרם המחשבות של נרקיס התקשה לעבור את הקיר שלי. כל מה שרצתה להסתיר – עכשיו על הבמה, עובר קירות עם אלף חצאיות, היא תסתדר עם הכל כי יש מישהו ששומר עליה, ואליו היא תמיד חוזרת. השיר נשמע כמו שיר פולחן
התבוננתי תחילה בקליפ – הוא עוסק באנלוגיות חברתיות באמצעות מלחמות ילדים שונים הנלחמים ביניהם. הטקסט של השיר אינו מוביל לשם. האם יש בכל זאת קשר? האם הוא נעשה על רקע האירועים האחרונים במקומותנו (מחאת האתיופים) דודו טסה נעזר בקולה של זהבה בן כדי להשקיע
נרקיס נותנת לליבה הטעון לשיר. הקול מגיע משם. יש במוסיקה סממנים של שירה אל זמנית. הקול הגבוה שר מן הפתיחה מצוקות שברון לב, באמצעות מטפורות של ים ו"ספינות משא של הלב". בשיר האפוף אווירה נוגה, מקוננת נרקיס את תחושת הריק
הוי.הוי. מה קרה לה שהיא פונה לעזרת אמא? שהמצב שלה גרוע, שהדם שלה בבעבוע, הלב שלה נגוע והיא בגעגוע? החריזה מזכירה מעט את סגנון שירת ימה"ב. סיפור על בחורה שרצתה לשמור על תומתה, אבל ליבה נשבר בקרבה מאהבה. סוג של
תקופת ה"אור" ביחסים ביניהם סייעה לו, לאוהב, לעבור את תקופת ה"בור",שהתרחשה בעקבותיה כאשר הכאוס גבר, בזמן שהיא יצאה לרקוד ושכחה איך לחזור. באהבה גדולה – ההגיון שאומר להרפות, לעזוב אחת מטורללת כמוה – לא תמיד מנצח, וממשיך להתקיים בזכות אותו אור שהיה.
במילים פשוטות: האמונה הגיעה. היא פתרה בעיות. עכשיו קמה בתפילה. גם אם אפול – לא אירא, הולכת מאיה אברהם בעקבות הנאמר בתהילים ("גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי") היא אפילו מרחיקה עד סיפור משה
דיקלה משרבטת שירי אהבה בסגנון מליצי מיושן. המטפורות שחוקות עד מרופטות. הטקסט מצועצע, מנופח. ישי לוי קיבל לחן "יווני עממי" (הרבה שירים יווניים הופכים עלומי שם כשהם מגיעים לזמרים מקומיים…) והפך אותו לשיר קצבי שמח בטעם ימני בהפקה שמוסיפה צליל
לפני שנתיים בפסטיבל הפסנתר התארחה ליאורה יצחק במופע של אלדד ציטרין שהציב על הבמה אולפן Live, מוקף כלים, קלידים, אלקטרוניקה, עובר מעמדה לעמדה, מיישם את כל היכולות שלו כמוסיקאי-יוצר-נגן. חלום בהתגשמותו. המוזיקאי פגש את הפסנתרן שפגש את האקורדיוניסט, שפגש את הסקסופוניסט, שפגש
המילים, הקליפ, גגות ניו-יורק. משהו דרמטי קורה כאן. יש תחושה שהמוסיקה חזקה מהמילים. מהנרטיב, ובצדק, אם לרדת לכוונת המשוררים. "נגן פריד", מפציר דודו טסה. מיהו "פריד"? פריד אל עטרש? איך זה מתקשר עם סימני השאלה בסיפור של מי שרוצה לכתוב
אינטרקציה בין משורר למלחין אינה דבר שבשגרה. שירה צרופה אינה מבקשת הלחנה, אלא אם כן המוסיקאי "שר" אותה מתוך עצמו, גם אם מבחינה קצב וחרוז היא אינה מתנגנת מאליה. אם אתה זמר ומוסיקאי, תעדיף להישאר בחלקת הסינגר-סונגרייטר שלך, להלחין את הסיפורים שלך.
נפש מבקשת הצלה, נאחזת במי שמסוגל להכיל אותה. נינט שרה בטון אפל על אהוב, שמצליח להרגיע אותה גם כשהיא מאוד לחוצה – "חולץ את נעליי הקטנות". הוא מי שמצליח לאחות לה את שברי הלב, הוא נמצא שם בשבילה גם אחרי
"מתי בדיוק הפסקתי להרגיש", שואלת אביגייל רוז, ומתכוונת ל – איך זה קרה שהאהבה מתה?! לתחושת האהבה, מתברר, יש זמן תפוגה. פקיעתה אינה נצפית. יש כאן יותר תמיהה מאשר שאלה. לא רק תמיהה אלא קביעת עובדה, מעין מענה לתמיהה-שאלה: "הזמן
מבקש שלא תלך הלילה, כי הוא אוהב אותה כשהיא בוערת (בלילה), מתמלאת כמו ילדה. בבוקר נמחקת, נאספת מחדש, באה והולכת. גם על רקע הפער בין הציפיות שלו ובין מה שהיא – הא זקוק לה. חן כהן כתב את זה הכי
הייתי בטוח, שאני עומד לשמוע קאבר ל"חייאתי" של נסרין קדרי, אבל זהו שיר חדש לחלוטין. מירי מסיקה שרה מלודרמה אישית. "אהובי התרסקתי כדי שתחבר אתה את חלקי" היא מקוננת באיפוק. האהוב כנראה לא הצליח לחבר את חלקיה, אבל הוא רוצה
אחרי ששמעתי 4 סינגלים, ואחרי ההופעה שלו בפסטיבל הפסנתר – הגיע האלבום, שמשלים את התמונה היצירתית של אלדד ציטרין. אלבום אישי, אינטימי וטעון רגשות , ניסיון להיות הכי קרוב אצל עצמו, לגעת במקומות הרגישים ביותר, להלחין את תחושותיו ולעבות בעיבודים
גלעד כהנא ודודו טסה נמצאים על מסלול של כתיבה לכל דורש. עובדים במה שהם כנראה אוהבים – התאמת שירים לזמרים. התפוקה נמצאת בעלייה. צמד בעבודה שכבר ממתג את עצמו. והפעם – שיר על אמונה שיתאים לצמד המצליח דקלון את סגיב
עקיבא תורג'מן מקונן על חיי סחרחרה. על ריצת החיים במעגל סגור. על כך שההרגל חוסם. מבקש נואשות עצירה. תחושת האכזבה נעה על פס קול קצבי מהיר שממחיש את "מחול הטירוף". רק במשפט "רגע שלם ואתה לא תתפוס" מוריד עקיבא הילוך.
מתגעגעת בכאב לאהבה של פעם. מבקשת ממנו להזכיר לה אותה ע"י שירים שאהבו. הגעגוע הוא חלק מחרטה על "מי שהייתי מי שאני". החרדה מפני עצמה. ההתחלה צנועה מאופקת, יפה, אבל בהמשך הכאב מתורגם לטונים דרמטיים, שירה מתייפחת, נגיעה בסלסול מזרחי,
ב-2005, בתיאטרון תמונע בת"א, שמעתי את דודו טסה שר: "אני חייב להספיק כל מה שהעולם מציע, וכל זמן שהאור מגיע" (השיר "אני רץ") 11 שנה אחרי, האנגר 11, אתה מבין שהאור הגיע והציף. בגיל 38 דודו טסה יכול להגיד: ואללה,
אלדד ציטרין שר על נתק בתקשורת בינו ובינה. ההתנהגות שלה משתקת אותו, ההתבוננות בתנועותיה משבשת מחשבותיו, גורמת לאובדן הזהות העצמית שלו, מחרבת את בטחונו העצמי. אפילו אינו מסוגל לדבר. אלדד ציטרין שר את השיר בגוף שני כפונה אליה. תחושת הניכור
הוא מבקש להרגיע, מעט חום, ובעיקר שקט, קצת שקט ביחסים ביניהם. זה מה שהוא צריך. מילים אינן עוזרות. מה שהוא אמר, מה שהיא אמרה. יותר משמעותי מה שעובר לו בראש – געגועים אליה על סדינים לבנים. הם יוצאים מהמוסיקה ("קלידים
האלבום נפתח בקינתו של דודו טסה, קול נמוך מיוסר, סלסול דואב, מלווה בצליל מיתר: "כבָר לֵילוֹת אֲנִי מִתְכַּרְבֵּל בִּשְׁתִיקָתִי, מְחַכֶּה בַּאֲפֵלָה/ שֶׁמִּישֶׁהוּ יָעֵז לִגְלֹל מֵעָלַי אֶת הָאֶבֶן הַכְּבֵדָה". הבדידות הארוכה שהפכה אותו לקהה חושים. הצליל, הטון, נשמעים כשיר אבל, פיוט
השיר נפתח ומתפתח כסרט מתח. הקול הדואב והמיוסר פונה אל מושא האהבה, מילים מן הסתם אינן יכולות לתאר את עומק התחושה, שמגיעה עד תיאורים נואשים-קשים כ"מתנפץ לך על הקיר" או אהבה "עם ציפורניים לבשר". למרות הכל – היא יישות שהוא
דואב, כואב, מיואש. כבר אינו יודע לאן ילך מכאן, הגם שבריחה כבר אינה אפשרית. מבקש חמלה – "קצת הגנה". עוד פרק מ"הגולה", אלבומו הממשמש ובא של דודו טסה העוסק במשבר יחסים טעון, חסר תקווה. הפעם הדרמה האישית מגיעה בשני קולות
שניהם חיים יחד ולשניהם רע. היא אינה בנויה לפשרות. בורחת לשינה ודומעת גם כשהיא ישנה כול כך כואבת. אין אצלה אמצע. המילה שלה קובעת. מרוב צעקות – אין לה כבר קול. "מקום ראשון" או "גיהנום". אין אמצע. הוא אינו מסוגל
אתם זוכרים את אפרת דהן מתוכנית ריאליטי במוסיקה? נכון היא אינה פליטת שום תוכנית ריאליטי. היא מתחילה מסינגל בודד, שראוי לחשיפה שאינה פחותה מפריים טיים בערוץ 2. זה אחד השירים היותר אופטימיים שיכולים להיכתב במדינה אוכלת יושביה – "לא משנה
אני ממתין לסערות רוק מקומיות כאלו. הן נדירות כמו סערות חורף גדולות במדינת מדבר. יהודית רביץ שרה שיר שאומר חוסר שקט – אי הבנת ההווה, אי הסכמה איתו. עכשיו עננים, עכשיו סערה, רוצה לפתור את הדברים באביב. העכשיו אינו טוב,
בואו לשפת החידקל בשעת שחר של ליל אביב, תתחברו אל הטבע, תוכלו להספיק לבהות באורו של הירח. שירו עם דודו טסה "לך על שפת החידקל ,אהובי בשעת שחר, בעת הזריחה הטבע ביפעתו שובה את לבבי וירח מאיר בלילה אביבי". שירה בציבור
חמש שש שעות אחרי שהאזנתי לדיסק, הגעתי למוזיאון תל-אביב, מופע צהריים להשקת פרק ההמשך לאלבום שירי האחים צלאח ודאוד אל כוויתי, חיבור נדיר בין מוסיקה עיראקית לרוק ואלקטרוניקה, עליו חתומים דודו טסה וניר מימון. (ראה ביקורת האלבום) השוואות? מתבקשות כמעט
אילו האלבום הזה היה נופל לידי, בלי שהכרתי את אלבומיה הקודמים של להקת היהודים, הייתי אומר: יש ליהודים להקת רוק. מבחינתי, הביקורת על היהודים מתחילה באלבום הזה. הסיבה נראית לכאורה פשוטה: כאן הגיעו אורית tt שחף, תום פטרובר ושות' לעוצמות שמכילות