אביב גדג’ שר: "לא חשבתי שאמות צעיר כול-כך, שאהיה לבד כול-כך, הם הרגו אותך לאט לאט, אולי אני איבדתי כול תחושה, חושב שאני עף, ואני בעצם על הרצפה, אז שותה את הגשם המלוח, מסומם מהים או שיכור מהרוח". השיר נקרא
לפי מספר הפעמים ששמעתי וראיתי את עמיר בניון בהופעה בשנה האחרונה (20 שנות יצירה, פסטיבל הג'אז ת"א), אני יכול להיחשב מעריץ, מהסוג הזה שממתין לו בכניסה האחורית של היכל התרבות אחרי ההופעה כדי לחבק ולנשק, לפני שמישהו מריץ אותו לתוך
אחרי הערב באמפי שוני, אני שואל – איך זה שנקמת הטרקטור אינה מצליחה להביא 20 אלף לפארק? ישנה תשובה צפויה: רוק איכותי אלטרנטיבי שמתחבר עם ניכור, לא סוחף את ההמון. באמפי שוני, יום הולדת 30 ללהקה, היתה תחושה, שגם בלי עזרה מידיד
בעוונותי החילוניים, עלי להודות ואולי לבקש סליחה, שאינני הולך לבית כנסת בימים הנוראים הממשמשים ובאים ומבקש מחילה וכפרה כאחד מבני ישראל. אני מאותם חילונים, שמשתדל לבקש סליחה ממי שפגעתי בו בזמן אמת בלי לערב את הקב"ה. כל הסידור של בקשת
אני זקוק לנקמת הטרקטור אחת לכמה שנים כדי לנשום אוויר פסגות של רוק ישראלי. לשמחתי, הלהקה לא רק חיה וקיימת, אלא עדיין בועטת. הגעתי בלי הזמנה, ללא יחסי ציבור, כאחד העם, שלאחרונה העביר את תכולת ביתו ליפו. כהרגלי בחודשים האחרונים,
עמיר בניון הגיע למשכן לאומנויות הבמה בת"א עם "מילה ברוח", שיר-אלבום חדש. מילה אחת-תנועה אחת יוצרים את קסם החוויה. כדי להגיע אליה צריכים תשומת לב ורגישות בלתי רגילים למזעורם. האנטיתזה – התרחשויות לא טבעיות שמעוררות תשומת לב – לקויות שסותרות
יש אלבומים, שאתה מבקש להישאר סגור איתם באוזניות, לחוות אותם הכי קרוב לליבו של היוצר, ללבך. 13 השירים ב"שרף אורנים" קירבו אותי למקום הזה. החשש היה להתרחק ממנו, כאשר הם (השירים) יגיעו לבמה. האזנתי לאלבום שעות אחדות לפני ההופעה בבארבי.
