עד שיעלה האור
זה אביב גפן של הרמוניה נוגה ורכה בטון של בקשת חמלה. מבקש אישור מחודש לאהבה, לאושר על רקע הפער שבין עבר להווה – "אם היה אפשר לשכוח / את מה שלא שווה לזכור". מחיקת רגעים קשים בעבר עשויה להחזיר את
זה אביב גפן של הרמוניה נוגה ורכה בטון של בקשת חמלה. מבקש אישור מחודש לאהבה, לאושר על רקע הפער שבין עבר להווה – "אם היה אפשר לשכוח / את מה שלא שווה לזכור". מחיקת רגעים קשים בעבר עשויה להחזיר את
התהייה – "מי אני היום" נשמעת פשטנית משהו, נוכח הטקסט הרזה שמסתפק ב"יש בי יער שאיש לא רואה". האם אביב גפן רואה משהו מהיער שבתוכו? במקום לנסות להתמודד עם השאלה, הוא מתייפייף במשפט סתמי "השקיעה שהפכה לצבעי מלחמה", ומתנחם בכך
אחרי כל הפילוסופיה על נושא הזמן, הסיום פשוט, אולי אף פשטני – "לקחת זמן לאהבה". האם זו אותה האהבה? האם זו אותה נשיקה? מה עשה לה הזמן? האם נשחקה? אבל אביב גפן מעדיף רשימה של שאלות סרק על הזמן מאשר
אולי הטיפול הפסיכולוגי בכל זאת עשה משהו. אביב גפן מתכתב עם אביו, מסכים לא לטחון עוד את הילדות השבורה, לסלוח ולבקש הידברות מחודשת בין אב לבנו, כי עד היום זה לא קרה. למרות הסליחה – הכאב עדיין חד. כאב של