רונן שטינבאום מבכה את עצמו בתוך עולם מודרני כאוטי, שהופך אותך מנוכר יותר ומעוקר יותר, תועה בדרכי החיים. זה שיר עצוב על הליכה לאיבוד וחיפוש מפלט נפשי. אולי אתה יודע מנין באת, אבל אין לך מושג לאן אתה הולך בתוך
אדם מתבונן בעצמו, למעשה – בוחן את נפשו. המצב קשה – מנוכר ותלוש מהחיים, מההתרחשויות סביבו, כמו ילד ללא סיפורים, ציפור ללא כנפים. הריקנות טוטאלית. בכל זאת יש בשיר בית אחד שאומר תקווה: i hope to find a way where