אורי שוחט

האם שירת רגש מלודית הומה ודיבור ראפ שכלתני חתוך נועדו זה לזה? טהר ושוחט לקחו את הראפר נורוז לאקספרימנט במעבדה המוזיקלית שלהם. הסיטואציה שכיחה: התאהבת, אתה רוצה לממש, לגעת, אבל עדיין זה רחוק ממך. הבנאדם מרגיש שהוא מת לגלות, לדעת,

פלד מנסה להאכיל אותי קורנפלקס. לא אוהב את התירס האפוי המתקתק הזה – ממש כמו שהשיר הזה רחוק להיות המזון הרוחני שלי. פלד הוא כאן פעלולן של מילים וחריזה, לא ראפר של תוכן, לא היפ הופ שנושא מסר. גם המוסיקה

הראפר עובד קשה כדי לחרוז. לפעמים יוצא לו מאולץ, רק כדי שהעיצורים וההברות יתיידדו. ראפ-סאפ-סאב. סיטי-עשיתי-ניסיתי. רעיונות? לא משהו לכתוב הביתה: "לא מבזבז ת'חיים שלי, כי אני חי אותם רק פעם אחת". פלד כתב על הראפ והביטים כמהות חיים. יש משהו

השיר מדבר על הגימיק השולט בעולם. בקליפ שמגיע עם הסינגל, אנחנו מקבלים אותו. קפה שחור חזק גייסו את כנסיית השכל להופיע איתם בבגדי אסירים העוסקים בעבודת פרך, כשמאחוריהם קנה של שוטר/ סוהר המכוון אל גבם. למה? השיר מצדיק את זה?

לא צריך הרבה בשביל שיר. צריך רק לזרום. שרבט חרוזים, לך על מבטא אפרו משהו, ג'מייקה משהו. שחק אותה היפ הופ עברי קרוס אובר. רצוי שפה מהרחוב. תבל ב"אתיופיין סטייל ירוק צהוב אדום". להישמע סטייל. זה כל העניין. אנחנו בישראל,

החיים חארה, וכשבא לך לקשקש על בלגנים, אין כמו חרוזים וקצב להכניס אותך לתא וידוי מול אלפי אוזניים. על צרות אפשר לברבר בלי סוף, להיעזר בקלישאות – "החיים זה לא פיקניק" להתבכיין במטפורות – "בוער לי בחזה וזה לא מהצרבת",

מה זה – פרסומת לויסוצקי? הייתי מפנה את לוקץ למחלקת השיווק של החברה. יכול להיות יופי של קידום מכירות. כשיר היפ הופ – ממש כלום. משעמם מחץ. שמעת פראזה אחת,  ואתה ממתין לאיזו התפתחות. שום דבר. הרפטטיביות לא עושה טוב