איתי צוק

על מה היא חושבת עכשיו, שואלת ללי ומספרת את את הסיפור הקשר הבעייתי עם מי שנמצאת בתוך עולמה. מה מדכדך אותה? מה עובר לה, לללי בראש? האם הנתק ביניהן הוא סיבת החרדה הנשמעת בקולה?  ללי שרה מה שמחלחל בין הלב

זרם המחשבות מופנה למישהו, שמעורב בסיפור של הדוברת. דיקלה משדרת אותו בטון המדוכדך המלנכולי הטיפוסי שלה – חלקו בדיבור וחלקו בשירה. יש כאן אלמנט ביוגרפי שמדבר על ילדות, חסרים, בדידות, זיכרונות שהותירו טעם מר, ועל ההכרה שאינך יכול להיות אלא

אסתר רדא שרה מכתב לאהוב בעברה. מנסה לשכנע לחדש ימיהם, לנסוע רחוק, למצוא זה בזו מילים ומנגינות, להיזכר במי שהוא, במי שהיא. הטקסט נשמע שרבוט קלישאות ממכונה ליצור שירים לפי דרישה. ניסיון שטוח לשיר על יחסים מחודשים על בסיס מיני

מוקי תועה ותוהה בדרכי החיים. החיים מורכבים "מהפסדים גדולים וניצחונות קטנים",  החיים הם גם סימני שאלה מי אני, מה הייתי ולאן אני הולך. יש תשובת ברורות? לא, אבל סה לה ווי. ממשיכים ככה. ככה זה החיים, זה המצב, אין מה

צליל הפסנתר וקצב הפתיחה מובילים את יונתן רזאל לספר על מי שמתמרן את חייו בין העולם החרדי לבין הסביבה החילונית.  שיר על כל אדם שעזב את ארצו (עמו=מורשתו) ובא לדור בארץ אחרת. למעשה – הפך גר בארץ נוכריה. רזאל נוגע

העולם האלקטרוני מחזיר את מוקי לקו שפיות אנושי, מחדד בו מחדש התחושה להישאר קרוב ונאמן למי שיש לו אהבת אמת, ועדיין קיים החשש של מציאות שעלולה לשנות את פני הדברים: "אנ'לא יודע אם זה כל כך טוב לי/ הלוואי שנישאר

הריח שלו נשאר עליה כמו קעקועים, גם יש געגועים, אבל היא יכולה להמשיך לבד. כמה אפשר ליפול. כמה פעמים שמענו את נרטיב היחסים הזה בשירים. כנראה הדרישות בפופ משאירות את השירים והזמרים/ זמרות באותם אזורים, ועל מילות השיר הזה עמלו

הלבד, הפחד, הצלקות, השתיקות, הבריחות.  איך עשה לה את זה. עוד מלל טוחן טראומת יחסים באופן הכי שבלוני, מפס היצור של שירי שבר הלב המציפים את שוק הסינגלים. גם המוסיקה אינה ממציאה את הגלגל הפופ החדש. היא מלודית, זורמת, קלת

אלבום שלם, מהוקצע, מופק לעילא בתקופה הזו? נו טוב, זוהי מירי מסיקה. לא הסגרים ולא המגיפה ינצחו אותה. היא קרייריסטית מקצוענית. יוצרת, מעורבת יצירתית, לא עוצרת גם בימים שהתרבות על הפנים. 11 שירים חדשים שמרכיבים אלבום עוצמתי של "להיות", נוכחת,

בדואט מנסים ענת מלמוד ולירן אטיה (מ"הפיל הכחול") לפתח תובנה ליברלית-פלורליסטית ככל הנראה על רקע חברה שמתנהלת בימים אלה על הקצנות וחוסר סובלנות. בגדול אומר הבית הראשון – רק האינסטינקטים הבסיסיים שלך יגנו עליך. הנטיה שלנו להיות מוגנים ולא להעז,

מכתבי אוהבים מאוכזבים המופנים בגוף שני לאהובות מאכזבות הם צונאמי בפופ המקומי. מהסכר הפרוץ של ההתבכיינויות אפשר היה לייצר נהר שוצף של דמעות, וכותב שורות אלו הופך יותר ויותר אדיש לשירים האלה. כמה אפשר להכיל גברים בוכים מול נשותיהם האכזריות.

ההשראה בחיבור לברכה שבתלמוד הבבלי הובילה את יונתן רזאל למוסיקה של שאר רוח, בה הדביק את ברי סחרוף. מהו זוהר הרקיע עליו שרים השניים? האם זה האור הגדול שנגנז ע"י אלוהים בבריאת העולם, אליו הכל כמהים? מדובר בברכה שתכליתה –

נעלה עם כנסיית השכל לנתיב המרכזי כדי לקבל פרטים על רחוב המפסידים. השיר הוא דו"ח על מצב כאוטי, חסר רחמים ותקווה, על שרידים של תקופה שהיתה, ואילו עכשיו – טירוף מערכות. אפילו "חיית הטרף נטרפה".  סממני הכאוס בכל מקום –

ענת מלמוד האנישה את הפחד, נתנה לו יישות משל עצמו – הפחד רוקד בפנים, משתלט על מי שהיא מושא השיר. מלמוד עושה שימוש במטפורה על מי שמשחקת אותה כאילו הכל בסדר, מדחיקה חרדות, לא נותנת לעצמה ליפול. בפנים מצוקה קשה

מירי מסיקה מתכווננת לאמירה המקננת בה, גם מתכוונת לה מתוך אמונה. נשמעת כמי שדחוף לה לומר/ לשיר אותה. נדמה לי שזה שינוי משמעותי בדרכה האומנותית – להתקרב אל עצמה, לא רק להיות "השחקנית-זמרת" בשירים של אחרים. כאן היא קוראת לכל

האוהבת מבקשת לברוח. בוא נברח, בוא נברח, בוא נברח. למה? – מישהו מוחק לה את האופק בשעה שהוא מרים לה את הדופק. הוי.  לא חייבים לחפש חרוז בכוח. כותבי הטקסט הזה מבינים טוב ממני מדוע מירי מסיקה מבקשת לברוח איתו.

המסקנה היא יאוש. מה שהיה מבחינתך האישית "העולם" בחוץ – לא מבשר טובות, נהפוך הוא. הבועה נשארה. הבחוץ – מבאס. אתה חשוף לבד מחכה לילדים שיקראו לך לשחק איתם אבל לשוא. חמי רודנר מנסה תובנה שעשויה להישמע נאיבית. כאילו שלא

יאללה מחאה. למרות המצב הפוליטי, ובעיקר זה החברתי, יש מיעוט שממתין לשירים האלה. חמי רודנר הזמין את יובל בנאי לשתף ולהשתתף בשירת היאוש. מתרחשת מגפה. הוירוס נקרא יהומה. הוא מתפשט בארץ של אלוהים רבים, ממשלה שדואגת לטיפוח העדריות, מניפולציות של

כותבי טקסטים לשירים מולחנים מאוהבים במילת הגוף "זה". הם מנסים להכיל בתוכה תוכן, אבל למעשה מסתירים אותו.  אתה מזהה כש"זה" ממשמש ובא, אבל "לא יכול לעצור", שר אוהד שרגאי בהתלהבות. מהו הזה הזה? התקף חרדה? התשובה נמצאת ככל  הנראה ב"יוצא

הפחד כאובייקט אבסולוטי דומיננטי שאתה לומד לחיות איתו.  מירי מסיקה מזדהה עד אימוץ לשון זכר ("אני מפחד עלייך") עם הסיטואציה בחבירה לראפר איזי (ארז שרון) כדי לשדר את התובנה משתי נקודת מבט – נשית וגברית,- בין תחושת הדאגה, הבהלה שיוצרת

הפניה בשיר היא בגוף שני אל מי שאיננה, ועדיין מאירה חזק את עולמה. התקשור הוא  ב"סימנים", צלילים אקראיים, או כפי שאניה בוקשטיין בוחרת לומר – "רעש לבן". דברים עדיין לא הושלמו ביניהן, אבל המשך הקשר הוא באמצעות The Sound Of

אני מבין את המגמה. היא אינה רק "תרבותית". ההתמזרחות טובה לקידום מכירות. המגמה היא עולמית. טרנד של ממש. סגנון הראיי השתלב נפלא ב"מוסיקת העולם". גם כך – צריך להבחין בין אותנטיות להתייפייפות אתנית. מירי מסיקה אינה זמרת מזרחית. הערביות אינה

מתגעגעת בכאב לאהבה של פעם. מבקשת ממנו להזכיר לה אותה ע"י שירים שאהבו. הגעגוע הוא חלק מחרטה על "מי שהייתי מי שאני". החרדה מפני עצמה. ההתחלה צנועה מאופקת, יפה,  אבל בהמשך הכאב  מתורגם לטונים דרמטיים, שירה מתייפחת, נגיעה בסלסול מזרחי,

מה יבוא בקרוב? – חידה.  המילה "זה" בעצם אינה אומרת כלום. האם ה"זה" הוא טוב או רע, שעליה לברוח ממנו? אם התכוון לעידוד וצפייה לטוב – למה עליה לברוח, ואם ה"זה" כבר כאן – מה עליה לעשות עכשיו? ולמה מתכוון

אניה בוקשטיין שרה על שרידות בחסות שקרים. השיר מושר בגוף שני על מישהי שמסתירה בחיוך דמעה שזולגת בפנים. תרצו – התבוננות בינה לבין עצמה כמו במראה, שמאפשרת לא להסתיר הכל, אלא להציג את עצמה בפני עצמה במערומיה. השיר מתנגן בקצביות

נועם בנאי מנסה לבחון  מישהי מזוויות שונות. מה שאומרים עליה – "תל אביבית", "ריקה מתוכן" על בסיס סטיגמות והכללות היוצרות  דימוי ריקני ושטחי. מצד שני: מה שהוא יודע עליה מהיכרות – "את לא יודעת להפסיק לשקר". השקר שלה יכול להתפרש

המחשבה הזו עברה לא פעם למי שעצר פעם מול נופים עוצרי נשימה. ההתבוננות מולידה מחשבה: מה אנחנו מול מופלאות/עוצמות הבריאה. נועם בנאי שר את התפעמותו בגוף שני – "אתה רואה" כאילו כדי לשתף עוד מישהו בחוויה. זו יכולה להיות גם

מי ראה יותר את היקום? מי הרוויח יותר מצורת/מצב  קיומו?  – העץ המקובע או המים הזורמים שממולו? נועם בנאי, הבן של מאיר בנאי, שחזר ממסעותיו בהודו ובנפאל, מנסה לעלות על נתיב מתפלסף.  המשל והנמשל. ממה אתה יוצא נשכר יותר –ממסעות