אז מה יותר קשה? העדרה של האהובה בזמן שהיה זקוק לה או תוצאות הבחירות המאכזבות? לפי יובל מרגלית הא בהא תליא. הזיכרון מחבר בינה ובין האירועים, שהתרחשו לפני ארבע שנים. לא ברור מה הוא בדיוק "חוגג" אחרי ארבע שנים. מכל
קול רך, מאופק ורגשני כאחד, מספר סיפורים אישיים על יחסים ומקומות, מלווה בצליל אקוסטי למהדרין, בצלילים והרמוניות שעוטפים אותו בחום מפני הקור השורר בין ובתוך השורות, שירים של הרבה מים וים וזרמי מחשבות, שמשאירים על קו אפרורי. דוד שאול. זה השם.
אז מה קורה בפלורנטין בשבת? ממש כלום. מה מיוחד באישה שמנקה את הרצפה, צלילי בוזוקי ופעמונים, שכנה שמסתכלת מגבוה, תריסים קלופים. הכי אמביציה יש למי שמברך אותך באחלה יום, ממתין שמישהי תעבור מולו ותתייחס אליו. אכן: מה יש כאן להסתיר.
השנים עושות את שלהן לקול, אבל דווקא הצרידות מעניקה לו רמת אמינות לא קטנה. למעשה, אושיק לוי היה תמיד זמר שלא חשדת בו, שפיו וליבו אינם שווים. טקסט: "מי שישכיל להשתנות עם הזמן" הוא שפה פרוזאית של הרצאה. לא שפה
שינויים אישיים, שינויים קולקטיביים? מצד אחד – "שפתייך שותקות" מצד אחר "שינויים עוברים עלינו עם הרוח". למה התכוון הצמד ד'אור את אפללו בטקסט המשותף? מה בדיוק מסתבך? מה משמעות של "הנכון"? לאן מושכת הרוח ומה מהות ה"ללכת קדימה"? גם אם
נפתח בשאלה: לשלומית אהרון יש סיכוי לצאת לסיבוב הופעות במופע ובהרכב נגנים כזה, בתאורה כזו, בעיבודים עשירים כאלה? מהשאלה אפשר ללכת הישר אל התשובה: כמה טוב שיש פסטיבל פסנתר. לא זוכר מתי ראיתי את שלומית אהרון בערב משלה – בלי "חביבי"
כשאביה שושני החליטה לשיר את השיר הזה בשלב הגמר של "הכוכב הבא", והעדיפה אותו על פני קאבר, היא ידעה שיש לה קלף חזק. כתבתי אז: "הייתי שולח את אביה שושני בזכות השיר המקורי . זהו ביצוע רגש שלוקח אותה לשם ללא כל
יש משהו דרמטי לחוץ, בוער, סוער בהבעה של ירמי קפלן. הוא שר גבוה מאוד, אמוציונאלי מאוד. המוסיקה מקדמת את הנרטיב ללא ניואנסים. ההבעה מטשטשת העדרה של מנגינה אולטימטיבית. קפלן מרבה לעסוק בשיריו במשבר הבינו-בינה. כל הזיכרונות כבר ארוזים בקופסא. גבר
