איתן שפירא

בסערת ההרהורים שעוברת על הדובר, מבצבצת תקווה מבעד ליאוש ולחרדות. איתן שפירא שר זרם תודעה של התבוננות עצמית וחשבון נפש של חיים שכולל בחינה אישית ("מדוע אני לא חטאתי מול איש") על רקע תחושת בדידות וחידלון, המחשבה שהסוף קרב, ועדיין ניצוצות של רצון

אהבה היא עד כדי כך שגרתית, שהיא ראויה לטקסטים כל כך נדושים?  להישבע להיות ביחד כל החיים, להיות קרובים, גם כשרחוקים. וגם: לראות זוג זקנים יושב על הספסל לבד. זהו? אידיליה זוגית שכזו. הבטחות בליל הכלולות? זה מה שיש לאיתן