בטח ששאלתי אם התקליט הזה יעורר בי צמרורים כמו פעם. התשובה: לא פחות. במצברוח מסוים – יותר. "כמו צמח בר" יצא בימים של טראומה, של כאב עמוק, בימים שאנשים נזקקו לקול חם ומנחם. לחווה אלברשטיין היה הקול הזה. ואלה לא היו ניחומים
"שלום לתמימות/ למדתי גם אני לשקר/ לא יקרה לי דבר אחרי שאמות/ אין בסוף עולם אחר/ למדתי גם אני לשקר/ לא יקרה לי דבר אחרי שאמות/ אין בסוף עולם אחר". רונית שחר חוזרת לשיר הזה, ששמו היה גם שם אלבום
גם אם החיבור הסגנוני לא בדיוק קוהרנטי, עדיין – זהו מפגש יחיד במינו. ערב שהוא יותר מאשר התרפקות נוסטלגית של השרים בציבור. שני יוצרים מולאים שמוצאים נקודות חיבור ביניהם. אז כן: תשאלו את הקהל בסוף הערב. רק פרצופים מחייכים. הם
אומרים שלא רחוק מחדרה, בין הים לבין החולות, יש מקום שבו זורחת השמש, בלילות. והנה מתניעים שוב ונוסעים למקום הזה בין ים לחולות שבו זורחת השמש בלילות, לשיר שירי געגועים. עונת ההופעות כבר החלה. חום יולי אוגוסט יכניס שוב את עם
דנה ברגר מנתבת עצמה לנתיב מיינסטרימי מלודי, יותר מתוק ממר, מנגינות ידידותיות, קליטות, עיבודים עכשוויים פריכים, זורמים. יכול להיות שהרצון לנצל מומנטום, להגשים אלבום נוסף גרם לכך שנכנסו גם שירים לא מוקפדים מבחינת הטקסטים, אמירות שטוחות, נדושות, מרופרפות, נוטות יותר
באמת נתמזל מזלו של גידי גוב לעבוד עם מיטב היוצרים, כפי שהוא מציין בספרון השירים שצורף לדיסק המשולש, או בלשונו – "לחלוק את חיי המקצועיים והאישיים עם מוסיקאים נפלאים, כותבי מילים קסומים ונגנים מרגשים". בגדול – ככה מסכמים קריירה. אם
"מה זה חופש בכלל אם לא ניצחון האדם על עצמו" לא בכול דיסק ראפ מקומי , אנחנו מקבלים תובנות פילוסופיות, שמשתלבות נכון ואפקטיבי בקונטקסט של האלבום. דני (מוקי) ניב נשמע כמי שלא סתם זורק משפטים כדי להריץ קצב ראפ. מהקטע
אירוניה: "בדרכי שלי", שיר שמסכם דרך, יצא לאחר מותו של אריק לביא. עוד אירוניה: זה השיר היחיד שהקליט לצורך הפרוייקט והוא מזוהה דווקא עם פרנק סינטרה. לא עם אריק לביא. ואם תרצו עוד אירוניה: האלבום האחרון של בכיר זמרי "שירי
צודק יענקל'ה רוטבליט בדבריו בפתח האוסף שיצא לרגל יום הולדתו ה-75 של שמוליק קראוס: לך תדע את הסוד-קוד הגנטי שעומד מאחורי המנגינות האלה של שירי "החלונות הגבוהים" שרובם ממשיכים לככב ברשימות השידור, החיבור המוסיקלי למרים ילן שטקליס, המנגינות המופלאות שחברו לשיריו
הולך נגד הרוח. המדרכה מתנדנדת. אין מה לעשות. צריך לסמוך בינתיים על הגשם. אורי ליפשיץ אולי הגזים בציור הפורטרט של שלום חנוך לעטיפת התקליט – צייר אותו בקווים מרים עד טירופיים-דכאוניי. מצד שני ב"רק בן אדם", הטירוף מחלחל חזק פנימה,
מה שעובר עליו. מוקי תועה ותוהה בדרכי החיים. החיים מורכבים "מהפסדים גדולים וניצחונות קטנים", החיים הם גם סימני שאלה מי אני, מה הייתי ולאן אני הולך. יש תשובת ברורות? לא, אבל סה לה ווי. ממשיכים ככה. ככה זה החיים, זה המצב,
שלום חנוך כאן ועכשיו. 2021. הזמן קובע. לא נעצר. תקשיבו לאחרון באלבום – הזמן עובר. נמשיך בדרך בין אפר לעפר. הכאן יכול להיות – פינת הרצל לילנבלום. הזמן המאוד עכשווי של יפו-תל-אביב. באנלוגיה לזמן הארצי: "משאית ירוק/כל הזמן עומד/ על
"סוף עונת התפוזים עם ניצה/ דבש ניגר מריח הדרים/ ניצה מחלון חדרי הציצה/ את חושי הקיצה.. / ופתאום זרועות וצווארים" על הטקסט חתום מאיר אריאל. לחן: שלום חנוך ואריאל זילבר, השניים שהובילו הרכב, שהביא רוקנ'רול טרי, רענן, אנרגתי ולמלהיב לתרבות המקומית.
"עדיף הטירוף, השיגעון רק לא הפחד הוא גומר אותי" השיר "בסוף מתרגלים להכל" מסתיים בקרשנדו, כמו בסיום טראגי של אופרת רוק. האם דודו טסה הוא יציר דור שרוט שמחפש דרכים להגיד – נשבר לי הזין.? או שמא זה מקרהו הפרטי
רבקה זוהר – על כל מורכבותה. שירים שנוגעים באישיותה, במשבריה, גם בנופי ארצה. ב"דרך מוצא" של זאב טנא ומיקי גבריאלוב, שרה זוהר על מבוי סתום – "לו יכולתי למצוא לעצמי דרך מוצא", פופ רוק עם טאץ' פאנקי, בעיבודים של שם טוב לוי ובהרכב חלומי שכולל פרט
לא מעט שנים חלפו מאז ששמעתי את הדיסק הזה לאחרונה. אני מתבונן במאחוריו ומוצא את השנה: 1981. שנרביץ סופרלטיב? תחילתו של הרוק הישראלי. תאריך הסטורי. הדגש הוא – על רוק ישראלי. הדגש הוא גם על ציון דרך. הגיטרות – גיל דור, הפסנתר
היום ליבי אלייך יאיר/ היום קולי עלייך ישיר". מי שר ככה היום? נשאל את זה קצת אחרת: מה לא נאמר עוד על האהבה. שחקו אותה עד דק. והנה בא קובי אפללו, ואומר לנו: היי, שכחתם שגם אני מאוהב. ואפללו אכן
ארבעה ימים אחרי שראיתי אותם בבארבי במופע חגיגי, אני מקבל את הדיסק שלשמו הגעתי לבארבי – "משינה אנפלאגד" ההבדל? ההופעה בדי.וו.די הוקלטה לפני 4 שנים, חורף 2008 ברידינג 3. בטח תבקשו – מצא ההבדלים. השנדלירים של בארבי מאוד מצאו חן
יהלי סובול, יוצר וסולן, כותב מזרם התודעה על "שנים חסומות", מנותק מהשראה "מלא בעובדות חסרות ערך". כך נפתח החדש של מוניקה. רוק קצבי-מלודי מהסוג היותר קליט שקיבלנו מההרכב הזה. לא על כל מטפורה כאן הייתי מחלק את פרס היצירה המקורית,
אפתח בציון עובדה: אין אני קרוב אצל התפילה. אני חילוני גמור. אבל אני אוהב חזנות משובחת. לדוד שלי קראו לייב גלאנץ, והדיסקים שלו הם בעיני פסגת אמנות החזנות, למעשה – פסגת אמנות השירה. חזנים מעטים הצליחו לרגש אותי כמו לייב'לה.
אני זוכר את הנסיעה הזו למדבר. עוברים את אילת וממשיכים הלאה, אין גבול, אין דרכונים. היינו אז ב-78' נפעמים מעצם הרעיון של פסטיבל במדבר.בחור בשם איתן גפני הרים עיר פופ על החולות. טומי פרידמן הקים, כמו שכותבת המפיקה תלמה אליגון, אימפריה של רמקולים,
האלבום הזה נולד בתוך ביתם שביפו בתקופה שהמגיפה סגרה את המוסיקאים. עידן ההקלטות שליד המטבח. הוא משמש הזמנה להתארח. לחוש את אווירת ההסגר שתרגמה שירים מוכרים לצלילים נדירים. לעיתים יש תסכול לא קטן בכתיבה על מוסיקה. נהיה כנים: למילים אין
עידן רייכל פותח עם מרתה גומז מקולומביה, זמרת שיצא לי לשמוע עם הפרויקט שלו בזאפה. השיר נקרא Todas Las Palabras. חיפשתי תרגום. אין. כנ"ל השיר ששרה הזמרת סומי מרואנדה בשפה הסווהילית – Maisha והזמרת הקובנית מיירה אנדראדה בשפה הקריאולית –
השם "מפלצות התהילה" אינו מתקשר לתכנים של האלבום שנחשב לאחד היותר נועזים של משינה לזמנו, אוריינטציה של רוק אמריקני סיאטלי גאראג'י. סיינס פיקשן, עולם אגדות ביזארי והזוי, יוצא מהמציאות המאכזבת. אלבום של תהיות והזיות. שירים על מצוקות ויאוש, ניסיון להגיע
דניאל זמיר, נשפן ג'אז ורסטילי-פלורליסטי, איש דת ואמונה, יוצא מעמדה של איך פונים לקהל הרחב של שוחרי ג'אז, פופ, אתני כאחד. איך עוברים מחתונה אחת לחתונה שניה בעת ובעונה אחת ורוקדים על שתיהן. אני לא ממציא דבר: בפתח החוברת כותב
אלבום חדש של אייל גולן הוא עניין כמעט מחזורי, כמו עונות השנה. שנה עברה מאז "הפוך מהיקום", היקום התהפך, העולם שבת מול המגפה, ואצל גולן – עסקים כרגיל. לפי הקומוניקט הוא "החליט להעניק מתנה" לעם ישראל "כדי לשמח, לעודד ולחזק".
פתאום זמרת ג’אז, זמרת בלוז? מה פתאום. ריקי היא ריקי. למה לבלבל את המוח בהגדרות. כמו שהיא לא הייתה מעולם זמרת פיור רוק, היא לא הפכה לדיוות ג’אז מקומית בן לילה. הסיפור הוא הרבה יותר פשוט: הציעו לה לפני כמה
זה שלום חנוך שאחרי סערות הרוק. בלי הזיעה שניגרת בפארקים. הוא פותח בנימה מפויסת "אי שם קיימת אפשרות שלא הכל אבוד", בשיר "מביאה הכל". הוא שר ברוך חם. האלבום הזה מקביל למופע "מישהו הפסיק את הזרם". אני לא חושב ששלום
שלומי שבן הוא שחקן ראשי במחזה מוסיקלי של עשר מערכות, "שירים של אחרים", גם מביים את עצמו, כשמולו הפרטנר הבלתי נפרד, שחקן המשנה האולטימטיבי – הפסנתר.אחרי ההופעה במשכן לאומנויות הבמה, אנחנו מתפנים למשמע אוזניים נטו, גם כאן נפתחת ההצגה בציניות
אני מקשיב לאלבום הזה ממרחק של כ-31 שנה. בטח הפרספקטיבה שונה. כללית, התחושה שהאלבום הזה אפיין תקופה מאוד תמימה אצל איינשטיין ורכטר – שני שירים יפים כשלעצמם של לאה גולדברג – "מה עושות האיילות" ו"דג הזהב", שניהם לטעמי משירי הילדים
