יש משהו רחום וענוג בשירת גוסטו לזהרה. הוא מעניק לשיר שנכתב במקור כשיר אהבה ודאגה של אם לבתה למירי מסיקה את הארומה המזרחית העדינה שלו. העיבוד – עקב בצד אגודל, אמיר שהסאר שולח צלילי חליל אל חולות המדבר, אריאל אלייב
רונית שחר יוצאת למסע געגועים במנהרת התודעה שלה. הציפור הבודדה/ יחידה שעברה מרחקים בחייה, וכמו רכבות מסע בלילה שחולפות בדימיונה, נזכרת בפנים מתחנות בחייה. שחר שרה את נוודותה כטרובדורית פולק, נאמנה לרוח הפולק הנושבת דרך קבע במפרשיה. המנגינה, הקצב וטון
אני שולח את הנכד שלי ללמוד שבדית. השיר הזה יעשה לו חשק. הוא אגב יודע כמה מילים (בשבדית), אבל שיעור ראשון יוקדש לעיבוד המקסים הזה לקלאסיקת הילדים "האוטו שלנו גדול וירוק" (בשבדית: Vi gå över daggstänkta berg) המתאר טיול בהרים
איך לצמוח מתוך משבר בזוגיות? מערכת זוגית היא אחת ממערכות היחסים האינטנסיביות ביותר בחיים, לא ניתן לצפות כי חיי זוגיות יתנהלו בצורה חלקה ללא בליטות ומשברים. הזוגיות הנה מקור לאהבה, תמיכה, התרגשות וסיפוק, אך היא עלולה להוות גם מקור מתמשך
ימֵי הַבֵּינַיִים הם תקופה במהלך ההיסטוריה, שתחילתה עם סיום העת העתיקה וסופה עם הופעת הרנסאנס ותחילתה של העת החדשה. בהיסטוריוגרפיה קיימים מונחים מקבילים למונח ימי הביניים: "הזמנים האפלים" ו"התקופה החשוכה" לצורך אבחנה בין התרבות והחשיבה שהיו מקובלות בעת העתיקה, לבין
לשמוע פולק סונג כמו פעם, הפשטות הבלתי אמצעית, הטון הנקי. המנגינה הקסומה. רונית שחר היא עוף נדיר שמגיע ממחוזות העבר, כדי להעניק כמה רגעי חסד של יופי אקוסטי טהור. השיר נוגע במה שמעל כדי לחוש את הטוב במה שמתחת –
זהר מאירי שרה בקול רוטט שיר של אובדן עצות. השאלה "מה עושים עם כל האהבה הזאת?" היא שאלה רטורית. אין מה לעשות. "להניח לה ללכת" , "לנער עצמי ממנה", "לחלק אותה בין בני האדם" הם ניסיונות התחמקות סתמיים. באהבה אי
זוהי רונית שחר, היא וסגנונה המוכר, אלא שבהאזנה לשיר – מורגשת טעינה מחודשת של מצברים, מבטאת תחושה של יציאה לדרך חדשה תוך רמיסת המחסומים והמכשולים שבדרך. רונית כל כך נחושה בבוקר של יום חדש, שהיא "מתפרעת" במטפורות מתחום התעופה ("מנוע
מה מוזר שגבר כותב ושר שיר אהבה אינטימי על אהבת נשים. מה הוליך את נפתלי קון לכתוב שיר כזה? התחושה היא של איזושהי מציצנות אל תוך עולמן של לסביות, כי פרט לכך אין כאן שום הסבר או תובנה. ההתערטלות, הנגיעות,
גם האלבום השלישי בהפקה המוסיקלית של אלון אוחנה ובעיבודים שלו ושל יעל אופנבך ממשיך רעיון של הגשת שירי ילדים ותיקים ומוכרים בעיבודים אתניים, רובם מזרחיים, בשילוב כלי נגינה מאזור הים התיכון והעולם. אנחנו בפרק השלישי של הסדרה שהוביל בעבר המעבד
