הייתה חגיגה גדולה בסיום. התרגשות של ארץ טרופית יפה, של רביץ שבאה לעשות גוד טיים לקהל. סוף לסיפור של זמרת שהקהל היה יכול לבלות איתה עוד שעה לפחות. אנחנו ביהודית רביץ באה מאהבה 2008. כשמגיעים לקיסריה, יש מודלים. גם הקהל
הבנאדם מסוכסך עם עצמו, התקפי נשימה, ננעל בחדר, ראש מלא בחרדות, נשבר כמו גל מכל מכה, עובד בלהיות שלם. מצד שני – ישנה היפה, שהיא קרן אור בתוך החושך. "לו רק היית יודעת כמה את יפה" – הוא המשפט שמאיר
קריאה בשיר של אלתרמן כל כך מרתקת, עד כדי כך שהוא (השיר) מתחנן: השאירו אותי כפי שאני. אל תוסיפו לי מוסיקה. אל תחזרו על שורות כאילו אני פזמון של שורות ובית שמבקש שילחינו אותו. "שחרית" הוא מהשירים האלה, שהיו חיים חיים
סוף השיר "נובמבר", ודמעות חנקו בגרון. הפליק לעצמו שתי סטירות לפנים, אחרת אי אפשר להמשיך. סיפור השיר: על רקע בשורות חדשות (הריון של b) הוא עדיין מקווה לקבל איזשהו אות שאחותו בסדר. שיר רך ומרוגש. שאנן סטריט דומע לפני שהוא
"יש בה משהו יפה כשהיא מוחקת שדות איפור, עיניה עירומות חפות מכל סיפור", שר אלון פרימן על אוהב שרואה את הכלה בליל כלולותיה. פשטות יפה במנגינה המשרטטת בעצבותה את הנרטיב של המספר. יש משהו יפה לאורך הדיסק-פרויקט הזה – בלדות
כשמכשירי הניווט הערכיים והנפשיים יוצאים מפעולה, חוזרים לתפילה, במיוחד כשמשק כנפי המלאכים נשמע קרוב. אשרי המאמין בהשגחה. הבעיה? הדובר בשיר רוצה להיות אדם טוב יותר. להתגבר על חולשות אנושיות. לעלות על דרך נכונה. מי ייתן לו את העצות המועילות אם
יש בו, בשיר הזה, פשטות יפה בתיאור של אוהב שרואה אותה (את הכלה) איתו ביום כלולותיה. במיוחד יפה המשפט: "יש בה משהו יפה כשהיא מוחקת שדות איפור, עיניה עירומות חפות מכל סיפור", אבל "איך הירח עושה אותה פשוטה" הוא כבר קצת
