אליעד בסוף עוד ניפגש
מה ההבדל בין כתיבה פרוזאית לשירית? קחו את השיר הזה. כתוב הכי פשוט בגוף שני כהספד לחבר. הזיכרונות, הגעגועים, התמונות. הטקסט כל כך לא מיוחד, שנאחזים כבר בשורה סתמית שתקועה כאן: "גם הים זוכר הכל/ הגלים אותו פסקול". זהו ניסיון
מה ההבדל בין כתיבה פרוזאית לשירית? קחו את השיר הזה. כתוב הכי פשוט בגוף שני כהספד לחבר. הזיכרונות, הגעגועים, התמונות. הטקסט כל כך לא מיוחד, שנאחזים כבר בשורה סתמית שתקועה כאן: "גם הים זוכר הכל/ הגלים אותו פסקול". זהו ניסיון
נגמר לו הדלק, נגמר לו הסוס מה שמתחרז עם "יום עמוס". איזה חרוז מעפן. מי ששרבט לאליעד את את שיר המתייסר בכאבי אהבתו המנותקת, מרח כאן טקסט שהיית משתמש בו בשיעור לכתיבה יוצרת כדוגמא לטקסט מְחוּרְטָּט. הוא לא יכול לישון
לא. הלב של אליעד לא נשבר אפילו לא כמו "צלחת ביוון" (מטפורה אווילית). גם ליבו של כותב שורות אלה נשאר קר. מגמת החנופה המיינסטרימית שלו אינה מובילה לסיפור אמת אותנטי. אל תאמינו ל"שוב התחלתי לפרוט הבוזוקי", כאילו בימי האהבה הוא
מה לאליעד ולפופ פוארטו ריקני? תעשיית הפופ המקומית תמיד הצטיינה בחקיינות. עם לבדד ישכון מסובב גלובוס ומעתיק טרנדים. אליעד לקח את Metro The Savage, ראפר פורטוריקני כדי לשדרג את עצמו למרכז המיינסטרים הגלובלי. הטקסט אינסטנט מכאני, ממש כמו המוסיקה. אולי
ביחסים ביניהם היו ימים לא נעימים עד כדי ש"רעדו מקור". אליעד לא יבהיר לאיזה קור מתכון המשורר – רגשי או פיזי. האמת: לא הכי מעניין אותו לספר על רגעי העצב והקור. רגעי השמחה מושכים יותר. השקט שלה על כוס קפה
ותודה לשיר השירים על "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" (פרק ח' פסוק ז'). אליעד נחום הדביק אקראית פסוק לשיר אהבה, כדי להגיד: האהבה חזקה ועמידה והיא תישאר גם אם ינסו לפגום בה. כל השאר זה –
מה כואב לאליעד שהוא מחפש את "סוף השבוע"? הפכתי והפכתי בשיר – ולא מצאתי. רואה גלים, ציפורים, משהו מרחף באוויר. "קיוויתי שיבוא היום הזה אבל הוא לא נשאר". הם כאן טמונה רמיזה למהות ערגתו לסוף השבוע? אבל המאזין נשאר באפלה.
לחלום שתהיה סיבה לשמוח? כלומר מושא החלום – שמחה. השמחה כשלעצמה היא המטרה? זהו? "לשתות את החיים כמו יין"? זו מהות החיים עליה חלם אליעד נחום? לא רק הדימוי אינו מוצלח, כל השיר הזה מטיף לחוויית נהנתנות נטו, ויש לי
אביב גפן רצח את הנבחרת שלו, כששידך לה לדואטים את להקת היהודים. לא ברור מה עבר לו בראש. הרי גפן לא כזה טיפש להבין שלהקת דציבלים ואנרגיות מוספות כמו היהודים לא תשאיר אף מתמודד בחיים. רוצים עדות מפי העבריין עצמו.
נוסע, מתגעגע, הלב שנגנב, הכאב. השריטה. החריזה הפשטנית. הקלות בה כותבים פזמונים. ההשחלה הלא קוהרנטית של משפט ("פחות מרוכזים בעצמנו") המהירות שבה משחררים מילים. היומרה של נוסטלגיה בשחור-לבן. אליעד כנראה כבר יכול להרשות לעצמו. המוסיקה הוא מכלול מרכיבים מוכרים אצלו.
אליעד כבר נמצא על הכביש הראשי המהיר של הפופ המיינסטרימי הקל לעיכול. מנגינה נוגה-מתקתקה, קול רך רומנטי-שרמנטי שר מילות אהבה "טראומטיות" שיש בהן סודות, שתיקות ולחישות, אוצר מילים הכי שדוף. צמד מילים כמו "שיכורים מאהבה" רוצח טקסט. מנסה לייצר דרמה,
מה מושך כל כך לבון ג'ובי, שאמנים ישראלים טרחו להיכנס לאולפן ולהקליט קאברים לשיריו? חשבתי תחילה שזו יוזמה של יחסי הציבור לקראת ההופעה בפארק ב-3 באוקטובר. אבל לא: מדובר בפרויקט של גלגל"צ. ארבעת האמנים-הרכבים הקליטו גרסאות – כל אחד בסגנונו