אלעד שודלר

"השם נתן, השם לקח/ יהי שם ה' מבורך" הוא משפט של אמונה ונחמה. אתה מאמין שהרע נגזר משמיים. זו גם נחמתך במקרה של אבדן היקיר לך מכל.  חמוטל בן זאב נגעה בשני האספקטים האלה. היא  מצטיידת ב"הפק"ל ההלכתי", כורכת את

קו אוטובוס (24), שכבר לא קיים, מעורר אצל סי היימן זכרונות, לוקח למקומות שונים, שמגיעים מקיבוץ בית אלפא (הקיבוץ אליו הגיעה בגיל 12 ללא הוריה) פריז, תל-אביב, נוגע  באהבות של אז, אבל מעבר לגעגוע מדובר בסיפור שמעולם לא מומש. מה

מות אביה באמצע הקיץ – מסכם את סוף סיפור יחסיה של סי היימן מול אביה נחום היימן  במשפט "אולי לא בוחר בי/ בסוף מתמסר לי". זו התחושה שאפפה אותה  רגע לפני שעצם את עיניו – שהוא  חזר להיות האב שאוהב,

אני זוכר בשנות התשעים רוקרית עבריה, שכנראה רצתה להיות  ג'ניס ג'ופלין מקומית. כשסי היימן שרה במועדון לוגוס ז"ל  "באת אלי ולקחת אותי אליך", שמעתי זמרת רוק, ששרה רוק בעברית,  הולכת חזק עם הקצב, עושה בלוז מ"עולם תעשייתי" בנגינת מפוחית נסערת. סי היימן

שמעתי את הביצוע של חוה אלברשטיין בטרם הגרסה של סי היימן המופנית ומוקדשת לאביה, נחצ'ה, לאחר מותו. שיר עצוב, הגם שמילותיו אופטימיות. היינו כה שונים, עכשיו אנחנו דומים. הכל בעצם טוב. שאלת ה"מתי" היא יותר שאלת ה"איך" קרה שחלה ביניהם

סי היימן מנסה לחדש ימיה כקדם בשיר מחאה, המערב את ההצגה הקיומית של הכלל  (רודפי כסף, מובילי דעה קדושים, שנאה בינינו) ובין ההצגה הפרטית שלה (אהבה מתחמקת). המטפורה שנבחרה לחבר  נדושה למדי – "קרקס". הטקסט  תפור מדי גם לשונית –

סי היימן מציעה חברות אמת שלאחר זוגיות. כל אחד זקוק לכתף תומכת ברגעי משבר, כאשר ה"מפלצת" שבו משתלטת עליו. היא מביעה אמונה שחברות כזו אינה רק צורך אלא הכרח. לא ברור מתי היא מדברת על המצוקה שלה ומתי על שלו.

סי היימן נרגשת, דרמטית, לוחצת על הדוושה, כדי לבשר – אין צדק. אולי צריכים לחזור על כך בפעם המיליון, כדי להבין ששום דבר בעולמנו לא השתנה ולא ישתנה. מי שמחפש יושר, מידת-הדין, רחמים, משפט-אמת – לשווא יחפש. הבתים הראשון והשני