אסף תלמודי

איפה פוגשים את שלומי שבן סוף ינואר 2023?  שבעה שירים – כל אחד עומד בפני עצמו. מוסיקלית, אני פוגש אותו פה ושם במחוזות עבר. במנגינות, בעיבודים. אולד סקול, אולד פאשן. סרטים של פעם, אבל לא רק. האלבום נפתח ב"אל תתעלמי

שלומי שבן מספר על פגישה עם המאהב של אשתו במסיבת קוקטייל. הסיפור שחלף בתודעתו (או בסרט במוחו) הופך מעין תיעוד מוזיקלי סינמטי הכולל דיאלוגים  בעברית ובאנגלית. שיחתו עם מאהב שאינו נראה מוטרד, אפילו שמח לקראתו, השיחות  שמסיטות מהנושא הכאוב. יש

מה מיוחד במסר הזה? למי לא ברור שהבית הוא המקום הכי נוח, מרגיע, משחרר מלחצים? מזכיר לי שבזמנה ירדנה ארזי שרה שיר מחאה שנקרא "הביתה", שיר  הקורא לנסיגת צה"ל מלבנון שעורר סערה ציבורית. שי צברי בחר בהימנון סתמי מחויך, לא

אמר רבי ישראל ממודז'יץ: "אומרים שקרוב עולם הנגינה אצל עולם התשובה, ואני אומר שעולם הנגינה הוא עולם התשובה עצמו". קחו את המשפט הזה וחברו לחדש של שולי רנד. יש כאן ניגון יפהפה בהשפעת המסורת, ויש כאן מהות התשובה בפירוט הטפל

שולי רנד מפרשן  בדרכו ובשפתו את המתרחש בקרבנו. "מִשֶּׁנִּתְּנָה הָרְשׁוּת לַמַּשְׁחִית/ נִתְּנָה הַבְּחִירָה לָאָדָם לְהַחֲלִיט". ממש מתאים לכותרות של הבוקר. לחכמים העוסקים בתורה שבעל-פה ניתנה הזכות לא רק לעסוק בפרטי המצווה, ובפירוש התורה והלכותיה – אלא אף הרשות להמשיך ולדרוש,

יובל מנדלסון עדיין מורה לאזרחות? אם כן, אחרי השיר הזה הוא כבר לא, אלא אם כן מנהל או מנהלת בית ספרו לא נתקלו בשיר או שהם איתו במאבקו הצודק נגד שגרת החינוך המבאסת או שהוא השלים עם המציאות למען פרנסתו.

כמה אפשר עוד הדודאים? הבן אסף וגם החבר לצמד, ישראל, עדיין ממשיכים להריץ את המותג. את אסף אמדורסקי וישראל גוריון שמעתי הרבה יותר פעמים מאשר את בני אמדורסקי וישראל גוריון  מאז שהם יצאו לדרך בפעם הראשונה בצוותא באוקטובר 2009. הערב ביפו היה פרק המשך נוסף בהצדעה

את "אייכה" שולי רנד השאיר להדרן בסיום הופעת ההשקה ל"רצוא ושוב". הקהל דרש את השיר בצעקות, והוא קיבל אותו כאילו זה ה"להיט" הגדול שהמתינו לו. אולי שכחו, כי מדובר בקונפליקט קשה. בשיר רנד נחשף בגילוי נפש אמיתי, בטון של צער עמוק, כשהוא שר –

עטיפה: שולי רנד על חמור. מה זה אומר? משיח? רציני? הומוריסטי? אני עוקב שנים רבות אחרי רנד, זמר יוצר יחיד/ מיוחד במקומותינו, לעיתים ביזארי. לא תמיד שפתו השירית הארכאית מגעת. מצד שני: החוכמה, השנינות כמו גם הבעתו התיאטרלית מקרבות חילוני

ברי סחרוף ובלקן ביט בוקס מנסים להפיח חיים בטקסט לא פשוט, שמורכב מסיפור והגות, סוג של העמדת ראי מול חברה, שנע על ציר השמחה – אלימות עם רמז דק של כמיהה לשינוי. השיר נפתח בתמונה סוריאליסטית של מסיבת אוכל באולם ארועים.

יובל מנדלסון מתאר מצב של הזיה מהולה בתמיהה: עדיין העצים צומחים ואנשים מדברים על מסיבות, מסעדות  וסרטים, סיפורים פשוטים של דיווויד לינץ' וש"י עגנון, כי הוא עצמו כבר אינו מרגיש בדיוק בנאדם ("את הראש מרכיב על הכתפיים כמו בלגו") במציאות

הקהל המתין ללהיטים של אהוד וברי. את שירי הלדינו מהאלבום החדש, שלשמם התכנסנו בהיכל, קיבל במחיאות כפיים מנומסות. גם ההסבר של אהוד בנאי  – איך שניהם מתחברים למסורת המוסיקה היהודית-ספרדית הזו, התקבל בהבנה שקטה ואוהדת. אחרי "פתחי לי את דלתך"

מוסיקת מערבונים קצבית פותחת את השיר. נעלה עם שולי רנד לנסיעה מהירה על הכביש הראשי. אפשר לרקוד לפי הקצב. יש מקום לשמחה? שולי רנד משדר כאב געגועים לנחשקת בשפה מליצית שמחוברת לכתבים, למקורות ולקונוטציות מקראיות רבות. למשל הפסוק – "כאייל,

היכונו לתחייה עונתית של שירת הלדינו. מובילי הטרנד המחודש – אהוד בנאי וברי סחרוף. מה להם וללדינו? אהוד בנאי נחשף לשירת הלאדינו דרך אביו שהיה חברו ושכנו של יצחק לוי, עבורו היו אלה צלילים וטעמים מהבית ומהשכונה. ברי סחרוף שנולד

היה שמח  על הבמה. שולי רנד הצטייד בשירי מאיר אריאל כדי לספר לנו הרבה סיפורים על בואו או-טו-טו של המשיח ועל כל מיני טיפוסים מוזרים מהשכונה שלו, וכדי לרקוד עם התזמורת הצבעונית של אסף תלמודי. רנד סיפר מעשיות לא פחות

המונח "פסטיבל  פסנתר" הלחיץ את שי צברי. מה זה אומר? שקהל נשאר לשבת במקומות? זה לא הסטייל שלו, זה לא המופע שלו. זה לא הוא. חלק את חששותיו עם הקהל ("יש לי וידוי"), כאילו אומר להם, לא שמעתם ממני מה

לקראת סיום, ירד הסופרסטאר מהבמה וטיפס ליציע העליון של ההיכל. אמרנו סופרסטאר? רגע, אמרנו שלומי שבן סופרסטאר? ואללה. במונחים מקומיים – מגהסטאר. הבחור משיק אלבום לא בזאפה, לא בבארבי. לא בפריפריה. בהיכל התרבות בת"א. לא פחות. מצד שני לא ביג