שיחת טלפון עולה מן האוב. הקול הנמוך משוחח עם אחותו יעל. שואל שאלות. תמה למה אמא לא עונה. למה היא, יעל, אינה בוכה. אנחנו במלחמת יום הכיפורים 1973, שירים על האחים של חורף 73. ארז לב ארי יוצר קשר עם
האם אנחנו לומדים להעריך את כל הטוב, האהבה והשפע שיש לנו כבר עכשיו? זה אינו מובן מאליו. משום מה נוטים לשכוח. המחיר די ברור – אנחנו עסוקים כל הזמן במרדף אחרי עוד כסף, חופשה, עבודה, קריירה, אבל לא באמת נהנים
בשירים הרשות ניתנת למשאלת לב מכל סוג, גם זו שנשמעת הזויה במציאות הנוכחית. מה כבר מבקש ארז לב ארי? לחזור לעולם טוב של אמונה, אהבה, נחמה. מילה טובה. יש מצב? נסו את זה כתרגיל. האופטימיסט יאמר: הבנה של מעשינו, לא
יש מילים יפות לאהובות: יונתי, תמתי, חמדתי, יפתי, נשמתי, יקירתי, יחידתי. ארז לב ארי בחר ב"יחידתי" במשמעות של האחת והיחידה. אין כאן מצב משתנה, אבל המושלמות הזו אינה נקיה מבעיות. אחרי כל הסופות שעברו ביחד, הוא עדיין נלחם עם עצמו.
נסים טהר שר מלחמה או שלום בקול ובמבטא של זמר שבא מהרחוב, לא מסדנא לפיתוח קול. הכתיבה תמה אם כי לא נקיה. "רשמית לא מכריזים כאן על שום מלחמה" היא כתיבה עיתונאית, שאינה קוהרנטית לשיר. בשירי מחאה נגד מלחמה היתה
"ודע לך שהזמן והאויבים, הרוח והמים/ לא ימחקו אותך/ אתה תמשך, עשוי מאותיות/ זה לא מעט/ משהו, בכל זאת, ישאר ממך". (חיים גורי) לא רק המילים. עכשיו אלה גם הצלילים שחברו למילים בספר-דיסק מפואר. גם הם (הצלילים) ימשיכו את חיים
כתמים של תרבות רוק אותנטית. זו התחושה בסיום 8 הדקות של "ליבבתיני" בהדרן. ארז לב ארי והלהקה מותחים את גבולות השיר. התזמור סוחף. פעם, בעבר חשבתי, שמתאים לשיר הזה עיבוד אקוסטי. אחרי הביצוע הזה, אני חוזר בי: כך צריך להישמע
סיפורים הופכים ל"כתמים של תרבות". לארז לב ארי יש כמה סיפורים כאלה במסע המוסיקלי שלו, חלקו רטרוספקטיבי, שהוא מבקש לשתף אותנו בהם משך כ-39 דקות, באלבומו השלישי "כתמים של תרבות". שיר הפתיחה, "עפיפון ברוח", תמונות של נשים גדולות שליוו את
ארז לב ארי מספר סיפור עצוב על נחום, שהמלחמה תפסה אותו בשעת נעילה. הוא חזר הביתה בחילופי שבויים. דעתו נטרפה עליו. ציונה ידעה שאם תלך ממנו – לא תהיה לו אחרת, נשארה עמו גם כשהלך לאיבוד. קשרה את גורלה בגורלו.
"מסע לחנים" הוא השם שנתנו לאסופת השירים, שכולה בסימן הרב מנחם פרומן זצ"ל, איש בעל חזות מסעירה, תיאטרלית, אישיות תוססת, דו קוטבית, שניהל דיאלוג אמיץ עם העולם החילוני, חבר למוסיקה ששימשה לו סם משכך כאבים ברגעים שהמחלה הארורה השתלטה ועד
הפרויקט שאפתני: תשעה יוצרים התבקשו להלחין את 8 פרקי שיר השירים. משימה לא פשוטה, מסוכנת ומאתגרת כאחת. הטקסט המופלא של שיר השירים לא נועד להלחנה. הוא רם ונישא ביופיו, והמוסיקאי עלול להמעיט ממנו במקום להעניק מימד חדש שיבליט את יופיו.
אפשר ומותר לומר שהמילים של "שיר השירים" יפות דיין, שאין צורך לייפות אותן בצלילים. הן אינן זקוקות לקוסמטיקה מוסיקלית, משום שהמוסיקה כבר קיימת בהן. זה נכון, עד ששומעים איך ארז לב ארי שמע את המילים. לא רק שמע אלא העניק להן
רגיש, מרוגש, מתרגש. מגיעים סיפורים מהאזורים (הרגישים) של הלב, מהניסיון האותנטי לעמת עצמו עם עצמו. עידן חביב עדיין מודה על הזכות שניתנה. "אילו הייתם שואלים אותי לפני שנתיים וכו'" סינגר-סונגרייטר ששר ממקומות של הלב והפה שווים. גם עידן רייכל "קרא אותו" – כדי להגיע
הטון והאווירה מממשיכים את הסינגל הקודם של אמיר לביא "לעוף", אלא שהפעם הם משמשים לשיר על תסכול-דכדוך. אני נאחז בשורה "מלחמות שורפות אותי" שמשאירה בי סימן שאלה: האם הכוונה למלחמות מטפוריות או למלחמות ממש, שהרי רבים שחוו מלחמה – שרופים במידה
איך שעל הפראזה הראשונה שמעתי ארז לב ארי. הטון, האווירה, הצבע המלנכולי הרך. אבל זה אינו ארז לב ארי. לב ארי הוא האיש שהפיק לאמיר לביא. הארי הותיק לארי הצעיר . שיר גיטרות מתובל באוריינטאלי, מתפתח יפה מלודית, כלי מיתר שמצטרפים
