"סוף עונת התפוזים עם ניצה/ דבש ניגר מריח הדרים/ ניצה מחלון חדרי הציצה/ את חושי הקיצה.. / ופתאום זרועות וצווארים" על הטקסט חתום מאיר אריאל. לחן: שלום חנוך ואריאל זילבר, השניים שהובילו הרכב, שהביא רוקנ'רול טרי, רענן, אנרגתי ולמלהיב לתרבות המקומית.
להקות רוק ישראליות אלטרנטיביות? אני מחפש בנרות. רדיו הדרכים האזורי עסוק במיינסטרים. הכל כמעט מתנקז לשם. אני מנסה להאיר חבורות רוק מבטיחות. לפחות להדליק להן נר. "נמרי נייר" לא יהיו הלהיט הבא באוטוסטרדה. אין לי טענות לעורכי המוסיקה. הם שומרים
נעלה על פס הקול של תומר לביא. נתענג על דיכאון. דיכאון? קחו את המשפט הראשון של השיר: "מחר מעולם לא הגיע / היום זה בדיוק אותו הדבר". וגם: "שום דבר מעולם / לא החזיק אותך ביחד / אתה מתרחק /
"אנחנו חייבים להכיר זה את זה. זוהי כל מהות האנתרופולגיה". חברי מינימל קומפקט עושים את זה מדי כמה שנים, כשהאמרגן מצליח לאסוף את כוללם בתזמון נוח. המותג נדמה לי חזק מכל חלקיו, למרות שהחלקים חזקים מאוד כל אחד בפני עצמו.
האור שהדליקה אמא יצר התניה, שצריך להיגמל ממנה (כמו במקרה של כלבי פבלוב) אבל אולי אצל אמא לא היו סדקים שהוא חווה עכשיו. מה הסיפור של בני הדור הזה? אין מה לבשר בראש חוצות. "סוגדי הדמעות שעשויות שעווה", "מעצבי מציאות
חיילי הבדיל פרשו מהקרב כדי לחזור לקופסא. שר פורטיס בפתח האלבום, שיצא ב-1988, עשר שנים לאחר פלונטר, אלבום הבכורה פורץ הדרך. מחאה תמימה נגד מלחמה הגיעה לרוק הישראלי שנים רבות אחרי שהיא נולדה באמריקה. טוב שהיה פורטיס אחד. טוב שהיה
אין בעיה למצוא סיבה למסיבה. לפני כחמש שנים, ביום ההולדת ה-20 אירחה הכנסיה את התזמורת האנדלוסית ואת אהוד בנאי. גם הפעם במלאת 25 שנות רוק, הצטרף אהוד בנאי, והגיעו גם החברים של נטאשה ועמיר בניון. תאריכים הם ככל הנראה מקדמי מכירות
קופצני, מינימליסטי, מנוכר, בריט פופ ישיר במהדורה עברית כלשהי. שופכים זרם תודעה מקרי של מילים, מערבבים עם לה לה לה, ומריצים על פסקול רוק מהיר. מה יצא? אינסטנט פופ קר כקרח. אני לוקח משפט מהשיר: מה הם עשו בחיים שלהם
קול מנוכר דרמטי, חדגוני, תזזיתי פונה בגוף שני לדמות נשית כמעט לכל אורכו של האלבום. רועי פרייליך ("נערות ריינס" לשעבר) מקפיד לחרוז במדויק את זרם התודעה שלו, למרות שהוא אינו מתכוון לשירי פופ סימטריים. השירים הם שברי מחשבות ואסוסיאציות פואטיות
מוסיקה אפלולית מבטאת את הדכדוך בהארת המציאות האישית במקום הזה. אתה מוצא עצמך עם הכלבים הרועדים מפחד מתחת לשולחן בעת שזיקוקי יום העצמאות מתפוצצים באוויר. דרכיכם מצטלבות מסיבות שונות: אתה לא מבין מה יש כאן לחגוג. הם אינם מבינים מה
מי שולט על התנועה בהוויה, על ההתרחשויות והשפעתן על הבנאדם? רן אלמליח מבהיר: "זה לא אני". לי אין יד ושליטה על המתרחש – בכל מובן חושי – ריח, ראיה, שמיעה. גם לא על אותה ציפור ש"פרצה בשיר" ליד כביש סואן.
בואו נחזור עם "כיתת אומנות" ועם תום ברמן לימי התיכון. השיר נשמע רוקנרול נעורים של כיתת אמן, מהסוג שתיסלם עשתה בשמונים. המנגינה, הקצב אינם מבשרים על הדבר הבא. עם זאת, גם חזרה לשורשים בביצוע כייפי כזה של חבר'ה שאוהבים רוקנרול
שלוש שעות אחרי שהאזנתי לאלבום, הגעתי לזאפה ת"א להשקתו. זה ללא ספק פרק מעניין בקריירה של ירמי קפלן, 54, אחרי למעלה משני עשורים של יצירה עצמאית וחמישה אלבומי סולו. ירמי משלב רוק ומוסיקה אלקטרונית, בטקסטים שעוסקים בחיים על קצה תהום
הוא לא ישתוק לה. הוא יגיד לה מה הוא חושב עליה. שתפסיק לאיים לירות בו. שתוריד הנשק. "את חושבת שאת בשליטה? הסתכלי עמוק בפנים הנשמה שלך, אם יש משהו שנשאר בתוך החור שחור". Full Trunk מבינים שבאנגלית זה נשמע בסדר.
