ביקורת שירים ישראלים

לא כל אחד חולם על הטוב בתוך האפור היומיומי. מתרגלים לרע מתמשך עם הפוגות, מחפשים דרכי מילוט. זיהוי צורך הוא תשתית לביקוש. שלמה ארצי זיהה צורך. חולק  מאוויים אסקפיסטיים עם אנשים באשר הם בלשון "תתארו לכם" – כלומר: בואו נחלוק עולם יפה, פחות

עצים משירים את עליהם, הערבים מתחילים להתקרר, ומדי פעם השמיים מטפטפים עלינו. הקיץ הישראלי הארוך, הלוהט והמייגע נראה לעיתים כאילו מסרב להיגמר, אבל עכשיו הסתיו עושה תנועות מסוימות שהוא כאן להחליף את הקיץ. כנראה אצטער בימים הקרובים על הקביעה הזו.

בועז בנאי בעקבות יוסי בנאי. השיר נשאר במשפחה, וטוב שכך. ואיזו אינטרפרטציה יפה על השיר ההוא. כמה תשוקה בעז מחדיר לשיר. לוקח את השיר  לחלקתו המאוד אישית. אצל יוסי בנאי הגרסה הייתה שאנסונית כזו, בקצב מהיר, עם החיוך הפנימי המיוחד

במקור השיר בו טונה אירח את נצ'י נצ'  סימן  נתיב חדש בהיפ הופ המקומי, שהולך ומתרחב לאוטוסטראדה. ה"מזרחית" מאוימת מסחרית. הקהל הצעיר עולה על הכביש המהיר החדש. לא עוד להיטי אינסטנט מופרכים, אלא ניסיון לספר סיפור בגובה העיניים, בלי לפזול

אני מגלה מחדש את השיר היפהפה הזה בגרסה של אתי אנקרי מתוך "עבודה עברית", אוסף מחווה לחמישים שנות יצירה מקורית. מעט קאברים לשירי נצח מצליחים להתעלות על הביצוע המקורי. כאן זה קרה. בועז שרעבי הלחין את אחד הטקסטים המופתיים שכתב

הדג נחש שירת הסטיקר אמני המוסיקה המקומיים כנראה התרגלו למציאות בה אתה יכול לצרוח, אבל שום דבר כבר לא יזיז. האידיאל שהמוסיקה תפתור כל בעיה נשמע היום יותר נאיבי מאי פעם, אבל לחגוג – ואללה, בכייף. אולי מהחגיגה  תיפתח בסוף

מה הוא רוצה?  יש כאן רשימה ארוכה. לא בטוח שעידן עמדי יחתום על כל חרוז. למשל: הקלות הלא-כל כך נסבלת, שהוא עובר מהאישי לאוניברסאלי – "אני רוצה צבעים/ אדומים מטושטשים/ שלא אבחין שהעולם נכשל". איך אפשר להקיף עולם שלם במבט?  מסתדר? –

זהו שיר ישן/ על אניטה וחואן/ גבהו עשבי הזמן/ והשושן פרח עם החוחים/ הם שייכים עכשיו למלאכים" מעטים הם השירים שהעניקו להם שמות נוספים. "שיר אהבה ישן" הוא אחד כזה. רבים מכירים אותו בשם "אניטה וחואן". במקור כתב אותו המשורר

מה הבדל בין אהבה להתאהבות? ההבנה מהי אהבה אמיתית קיימת בשיר מנקודת תחושתה של הדוברת. התאהבות היא תחילת אהבה, הידלקות ראשונית, שיש לה לעיתים זמן תפוגה. אדם בחייו יכול לעבור התאהבויות קצרות רבות, אבל  אהבה – היא הוויה שנמשכת. זה

מדברים בשקט? הצחקתם. מוטב לא לדבר. בכבישים. ברשתות. בתקשורת. בפוליטיקה. 50 גוונים של אלימות. יגידו: לא נורא – אחרי הכל, באמריקה רוצחים מדי יום אנשים באור יום, באירופה רוצחים הגזענים את המהגרים מהעולם השלישי ובדרום אמריקה  חיי אדם שווים כקליפת

טונה (איתי זבולון) משחרר דו"ח מבאס על התקף חרדה המלווה בתסמינים פיזיים (סחרחורת) ובמחשבות מנתחות מצב. הטקסט מתאר מצב של חוסר יכולת להבין ולשלוט במה שקורה ומיאוס בכל מה שמרכיב את עולמו – כוכבי טלוויזיה, טכנולוגיה אינטרנטית. כשהלב דופק על מאה,

כנראה עבר על דודו טסה יום קשה במיוחד, שיצא לו שיר עצב כזה, כל כך נוגע ומגיע. זה המינור היפה הזה, שמגיע ממקום מאוד עמוק. זה הטנור המסתלסל הזה שמחלחל ונכנס למקום לא פחות עמוק. שיר פשוט, לכאורה. הימים בחיינו

למה טובים שניים לשיר אהבה? לא תמיד נולד שידוך טובים-השניים-מן-האחד. זה קורה כששני קולות חוברים "לכתוב" מחדש שיר, הם מולידים לעיתים מומנטים מרגשים. השיר הזה אינו זקוק לשני קולות, כי כל אחד מן הקולות, זה של ים רפאלי וזה של

ערן צור, אחרי כל השנים וסערות החיים, מבהיר לכל מי שחשב אחרת: אני אמנם גבר וחוויתי דברים בחיים, אפילו את חוויית האבהות, אבל בפנים נשארתי אותו דבר –  עדיין, רך, שברירי ורגיש, זקוק לפינוק ולסימפטיה, כי קר לי בכל הבלגן

רואים שכולם מחכים למשהו. למה בדיוק? ואולי אפשר להתנחם בינתיים ביציאה לעיר בלילה, שנותנת סיבה לשכוח מי אתה. מאור כהן, אחרי כל השנים, ההרכבים והסגנונות, הולך על שיר אווירה נוגה, לאונג' מלודי, כדי לספר על בן אדם שעדיין ממתין למשהו,

"וקנית לי עץ ירוק מפלסטיק/ היית בטוח שהכל מתפרק/ וקנית לי תער חד עד כאב/ כי היית בטוח שפרחים אני שונאת" סגירת חשבון. מרירות הלב על יחסים. מה שהוא היה לה. ומה שהוא בעיניה עכשיו – בשיבתו המאוחרת, כשזה כבר אינו

הזמן הוא המרפא, אומר השיר, אבל הזמן לא ממש קידם את יואב יצחק. נהפוכה: הוא חוזר לאחור לשיר מתוך אלבומו הראשון "זה הזמן לסלוח" שיצא ב-1991. אחרי הקשבה, אני אומר ליואב יצחק. השיר הזה נשמע לגמרי אנכרוניזם. הטקסט, המוסיקה –

שיקשיב לה עכשיו!  מור כועסת?  מצד שני בשיר היא לא בדיוק נשמעת מתעצבנת. היא חיכתה בלילות שהבחור יבוא ו"ינגן לה על רגש", אלא מה? הוא "לא כזה כוכב", שיפסיק "לבוא בלילה". אתם מבינים? מי שיכול לנגן למור על רגש נדרש

מה לרוקר שגדל על הריתם נ' בלוז האמריקני לשיר המתפזם כשנסון רומנטי? בואו נעזוב הגדרות. רמי קלינשטיין של השנים האחרונות נפתח כמניפה סגנונית מרהיבה. אבל הלחן הזה באמת הפתיע בגדול. הוא לא דמה לשומדבר שקלינשטיין כתב ושר. שיר סנטימנטאלי, צליל

יובל בן דרור נע בין מצב נפשי של פקפוק, היסוס, חוסר ידע וחוסר ודאות לבין מצב של תחושת ביטחון ואי ספק.  כשהיא מחייכת סתם בלי סיבה – נעלמים הפחדים, השאלות הבלתי פתורות, וחוזר הביטחון. אהבה מייצרת אופטימיות. אופטימיות היא תכונה

מנסה לסבך לו את החיים, עוקבת אחריו, עושה לו כל הערב עיניים, מסובבת לו את הראש. הוא לא מעוניין הוא לא בעניין. הוא תפוס. אישה מחכה לו בבית. השאלה המתבקשת למושיק מור או כותב השיר: מי המאמי בבית שמאפשרת לו

אם געגועים לשיר עברי איכותי של פעם – זה השיר הזה. המילים, הלחן, העיבוד – אולד סקול במובן הטוב של המילה. חני דינור שרה באיפוק רגשי על אפשרות של פגישה אהבים מחודשת מתוך געגועים לפגישות של פעם. המילים "ועוד נוכל"

שרבטו לעדן מאירי עוד שיר על גבר מתייסר בגין אהבתו המעורערת. מצד אחד "איך בונים מגדל שהתרסק" מצד שני "עוד נשארו מיליון סיבות להישאר". אני לא  מאמין לטקסטים המתבכיינים הסתמיים האלה שמנסים להתביית  על פס קול מלנכולי. עדן מאירי שר 

הילד המתבגר שעוזב את הבית גורם לאב לרצות לגונן עליו. כשהוא גדל והוא יכול סוף סוף להנות ממנו, מאותת הילד לשחרר את החבל. המהלך ספוג בתחושת הפסד רגשי  – מצב שהילד כבר לא "שלי". ההתנתקות לא פשוטה. המתבגר משדר מסרים

"נרקומן של אהבה" אינו המטפורה הכי מוצלחת לתאר אובססיה ביחסים. האם זה רע או טוב? "כמו הרגלים רעים תמיד חוזר אליה" הוא משפט מאוד בעייתי, כי בסופו של דבר גם מטפורה אומרת אמת, וכאן המשמעות של "אהבה ממכרת" היא שלילית