השירים שלו נשמעים כאילו-לא-לוקח-סיכונים, להיטים על בטוח. אחרי Doo-Wops & Hooligans של 2011 כינו את ברונו מארס "drama king". מלך הדרמה של הפופ. והריתם נ' בלוז. נשמע "שקוף" מאוד כשמדובר בשירים שנשמעים מתכוני-הצלחה. מצד שני – לברונו יש מגע קסם מהסוג
אם רוצים להבין את ההצלחה המתמשכת של אד שירן, מעבר לתיאוריה שדור של צעירים אוהבים אותו, כי הוא מזכיר להם את דמות הג'ינג'י רון וויזלי מהארי פוטר, צריכים לצפות בסרטון "אנשים יפים" – על זוג צעיירם פשוטים ומהוססים שיורדים ממטוס
אירוויזיונים עושים טוב לקריירה של דנה אינטרנשיונל. היא אייקון בהסטוריה של התחרות, וכשזו נערכת כאן, היא מככבת מחדש על תקן זוכה בתחרות עם כל הטררם של הלבוש תוצרת מעצב העל ז'אן פול גוטייה והמשמעויות החברתיות-מיניות. בבחירת השיר לתחרות – לא נטלה
That What I Call Music – כותרת משנית של האוסף המסורתי. להיטים אופנתיים בזה אחר זה – "הם מה שאני מכנה מוסיקה" – אני? מי זה ה"אני" הזה, והאם הוא מתכוון למוסיקה במובן הרחב של המילה? יאללה, תפסיק להיות תמים
השיר הפותח – כשם האלבום – הוא דיסקו פאנקי אנרגתי עתיר צליל מסונתז מעוטר באפקט של vocoder. ברונו מארס מחושב, הוא מחפש גם לייצר להיט כמו Uptown Funk, שיצר עם מייק רונסון. אבל השיר נשמע אולד סקול שקוף מדי. מצד
יש לכם ספק ש“24K Magic” יהיה להיט ענק? ריתם אנד בלוז נוסח השמונים שחוזר בגדול. מצד שני: אני לא ממש בעד (שהוא יהיה להיט ענק) כי ברונו מארס עושה הכל כדי למחזר נוסחת דיסקו אנרגתי פאנקי עתיר צליל מסונתז מעוטר
פרס הגרמופון הוא פרס הגראמי של תעשיית המוסיקה האמריקנית המקביל לפרס האוסקר. רשימת המועמדים של האקדמיה כבר מופיעה על דיסק האוסף המפואר. ראשיתה של התחרות ב-1959, אבל סדרת האוספים הזו החלה רק ב-1995, מה שמעורר אצל אספנים דרישה טבעית לדיסקי
אתם בנסיעה. שימו את הדיסק הזה. הרדיו אוהב אותו. המצעדים מצדיעים. קחו שניים שרצים לפניו: Just the Way You Are ו – Grenade. יש עוד. הרבה מפיקים וכותבים נדחסו לפרויקט של ברונו מארס. בן 25, יליד הוואי, טנור גבוה שר
"מה שבא בקלות הולך בקלות/ ככה חיית/ לקחת, לקחת את הכל/ אבל מעולם לא נתת" מתלונן האוהב, שכל מה שביקש הוא שתיתן לו כל אהבתה. הרי הוא היה תופס רימון-יד טרם התפוצצותו בשבילה, עוצר בידו סכין שהונפה עליה, זורק עצמו
