גיא ויהל תחזיר אותם הביתה
חייל ששב הביתה אחרי מאה ימים אינו יכול לחזור לשגרה. מצפונו נוקף. הוא מדבר על מי שלא חזרו הביתה, אותם לא הצליח להציל. לא ברור אם לכל אורך השיר מדובר בחטופים או בחיילים שנפלו לידו בשדה הקרב. נראה שהוא מחבר
חייל ששב הביתה אחרי מאה ימים אינו יכול לחזור לשגרה. מצפונו נוקף. הוא מדבר על מי שלא חזרו הביתה, אותם לא הצליח להציל. לא ברור אם לכל אורך השיר מדובר בחטופים או בחיילים שנפלו לידו בשדה הקרב. נראה שהוא מחבר
מה זה "בית נורמלי"? בית ממוצע, לא מיוחד, רגיל? בית שאין בו טראומות, נטול דאגות וחרדות? היש איזו נורמה ל"בית נורמלי"? גיא ויהל משדרים בשירה מלנכולית סיפור פוסט טראומתי, שממרחק הזמן מייצר תחושות של הבנה, שחסרון "בית נורמלי" הוא בעיה
עננת עצבות יגון וכאב שירדה אחרי אסון ה-7 באוקטובר ממשיכה לרחף מעל עולם המוסיקה. יוצרים מוסיקה לא רק לאירוע טראומטי מסוים אלא למען תחושת החיבור לאחרים. השיר של גיא ויהל הוא כזה. מייצג אנשים רבים שחווים לילות ללא שינה, חוסר
החלום להיות אחר, לבלוט מחוץ להמון, להיות אחד מהאנשים "הנכונים". מי הם "האנשים הנכונים"? המפורסמים? סלבס? למה התכוון המשורר? אם הדובר התכוון לפשוטו כמשמעו – אפשר לשאול – האם זה לא מעייף לנסות כל הזמן להיות מישהו אחר? להיות אחד
האם ניתן להימנע מהצער והכאב שמלווים כמעט כל מערכת יחסים? האם אפשר לצאת ממעגל הקסמים הזה של אכזבות חוזרות ונשנות? האם אפשר לחיות בלי אכזבה, רק עם אהבה? תהילה פרץ מתארת מערכת יחסים מסובכת חסרת סיכוי על הטוב והרע שבה.
פערים מנטליים מהווים את ציר הקשיים המתסכלים ביותר שקיימים בזוגיות. חופש וגמישות בחיים אינם ניתנים לעיתים לגישור. מבחינתו – היא צודקת גם כשהיא משקרת, אומר הגבר המתוסכל. לה יש מודל של אושר – "כל מה שחסר לך יצמח בגינה" היא
כולנו רוצים אושר, משקיעים מאמצים אדירים בכדי למצוא אושר. לעתים, נדרש עושר בשביל להגשים אושר, ולעתים העושר הוא האושר. בעצם, ניתן לשאול באותה מידה, מהי הצלחה. אם נביט על מרוץ החיים בצורה אובייקטיבית, ככל שניתן, נמצא כי החיים מזמנים לנו
הסיפור של אן מושר בגוף שלישי (היא) ושני (את) הצירוף מציג את המצוקה ואת המודעות אליה בהיבטים אישיים שונים. יפית טסה שרה את הנרטיב מתוך הזדהות עגומה. מה הדוברת של אן רוצה לומר? בתוך התוהו ובוהו של החיים, עצימת עיניים
הטלת ספק בקיום האישי הפיזי, ומצד שני – חוסר היכולת להיפתח רגשית, לשחרר טראומות. זה הנרטיב של גיא ויהל בשיר הזה. האופק לא מבשר טובות. "הייתה לי הזדמנות/ נפלתי בטעות/ ואין כבר דרך חזרה". יותר מזה: הוידוי מוביל לפטליזם ("בסוף
הוא מרגיע אותה לא להיות לחוצה, ואז אומר משהו שלא קשור על גלים שקטים וחוסר יכולת להתקדם כשלא רואים חופים וגם משהו על געגוע. בהמשך מתברר, היא בכלל אינה לחוצה – "אצלי לא תראה ספינות טובעות/ כבר לא נבהלת מסופות".
עוד שיר מתבכיין על אהבה שבורה? עוד מכתב של מפח נפש ואובדן תקווה של אהוב ששופך את געגועיו המרים? השבוע שמעתי את קולו המתרגש של רביב כנר, והנה עוד אחד מיוצאי תחרויות הזמר הטלוויזיוניות – אור עמרמי ברוקמן, וגם הוא
כמה טוב ומשחרר כשהמילים הכתובות מבטאות את מה שלא יכולת לומר בדיבור ישיר פנים אל פנים. יהל דורון,שהולך לראשונה על שיר סולו (ללא "גיא ויהל"), מבכה חיסרון של אדם בחייו ומדמיין איך הוא היה רוצה למלא אותו. המילים במכתב הן
אני מזהה אצל אודיה אזולאי אלמנטים של פופ אוריינטלי עכשווי – במוסיקה, בקצב, בהפקה. ההבדל: היא כנראה אינה זקוקה ליצרני פופ מהסוג של אבי אוחיון ודולי ופן כדי לשגר לפלייליסטים של תחנות הרדיו המסחריות שירים מניבי האזנות על האוטוסטרדה של
אליה גבאי מעמיס על שיר קטן ערימת נושאים מופשטים כבדים: גורל, אושר, אמונה – כדי לדבר על אהבה ואובדנה. מול הנ"ל קיים בשיר משפט אישי משכנע יותר ופחות אקראי כמו "אני לא שלם/ אני לומד אותך כל רגע". מה חבל
מהפכות מתחילות במשפט פשוט, נאיבי ואופטימי כמו: "אני ואתה נשנה את העולם" שנשמע כמעט כמו "כוח להמונים" של ג'ון לנון. גם לנון היה נאיבי, למרות שהאמין בכל ליבו בכוחם של ההמונים לשנות. הפופ הנאיבי של סוף השישים תחילת השבעים האמין בשינוי העולם מן
לפי הקומוניקט שנשלח, השיר הוא חיבור בין שני שירים קצרים של רות בקר ז"ל. אין בידי המקור באנגלית, אבל הרפטטיביות המילולית – "אין זמן כשאת לא כאן" אינה כזו מיוחדת, שנבין מה הדליק אותם להלחין את המילים. האם המוסיקה תעניק
היינו צריכים קורונה בשביל ששיר כזה יוולד? תקשיבו למילים ולמוזיקה. כיוון שיש אלוהים בשיר, התשובה הופכת ליותר ממשמעותית. השמיים יפתחו כדי שנבין משמעויות שלא הבנו בטרם – "נבין שאין שום משמעות למרדף", "מילים יחזרו להשפיע", "דברים ששכחנו, הם עוד ישובו
מה נשמע? – על הפנים, אבל יכול להיות יותר גרוע. יכול להיות גם יותר טוב. גיא ויהל מנסים לשיר מצברוח כללי. לא שיר מחאה. אנחנו מקטרים על המצב ומספרים אחד לשני כמה קשים עד בלתי אפשריים החיים בארץ הזאת. זו התחושה
האהבה משגעת, שורטת, מסייטת. הקול הרך השברירי המתבכיין של אודיה מספר את הסיפור ותחושות הביאוס והבלבול. בעיה: הדיקציה – על הפנים. אודיה מאנפפת רגש במקום לשיר. לפי דפי יחסי הציבור מדובר בסינגל בכורה לזמרת יוצרת צעירה – אודיה אזולאי, שהוחתמה על ידי ארומה
עד היום לא לקחתי את גיא ויהל למכונית. האוסף הזה אומר: יש מצב. להיטים שיתנגנו על הכביש הראשי בלי לחפור על כל סינגל. תן להם לרוץ, לזרום. קחו את "רצים באוויר". הדרמה על נתק ביחסים בינו ובינה. הקצב והמנגינה – מעלים
בואו נשתתף בצערם. כתבו שיר עצוב על יחסים. העצב יכול להיות ענוג. מחמם לב. גיא ויהל נועדו בעצב ובשמחה. הלב העייף, התמה והמבולבל, ההבטחות, המציאות הטופחת. שני קולות שמשלימים זה את זה. הנמוך והגבוה. לא טקסט שעליו מקבלים את פרס
צליל אקוסטי רך ובהיר, קול מחוספס המגיע מלב ומספר את סיפורו של ילד השואה, זה שחמק בין חומות כדי להביא אוכל להוריו. הילד שבשיר ההולך לקראת מותו, בוגר ומפוקח כדי להבין בצלילות הדעת מצמררת את סופו ולומר לאמו – "לא
מדוע רק הוא שותק, כשכולם שרים, ואיך זה שרק ליבו הוא שזועק? מדוע הדשא שמתחתיו נראה פחות ירוק? השיר לא יכול לספק תשובות חוץ טקסטואליות (קראו מטה). נועם מיכאל מספר סיפור על חריג בתוך קבוצה בפגישה חודשית של "הַחֶבְרֶ'ה", מוצף
המיית הלב של נסרין קדרי בהזדהות עם שושנה רבינוביץ (וקסלר) שכתבה את השיר בהיותה נערה, בזמן שהותה בגטו וילנה. בגטו הוטל עליה לשמור על ילד צעיר ממנה, וכדי להעביר את זמנם המשותף, כתבה לו שושנה שירים ושרה לו אותם. ככל שהתארכה המלחמה,
הֶנְגְּאוֹבֶר, נוסעת על ריק, געגוע מסנוור. מה היא בלעדיו?ואיך לומדים שוב לאהוב? האם העובדה שידה של ספיר סבן היתה בשרבוט מצוקת הגעגועים – הופכת את השיר ליצירה אותנטית יותר? ממש לא. זה לא רק הטקסט השבלוני, שכמו יצא מתבנית המייצרת מילים
הכוכב הבא לאירוויזיון חשף את נעמה גלי כהן דורון. אסור לאבד המומנטום. אם לא עכשיו אימתי. בן הזוג יהל דורון ושותפו גיא מנטש התגייסו להפקה דלוקס. הכיוון ברור: צאו לרחבות. זה לא שיר לחפירות, למרות שהיא חופרת למאהב – "חלק
משהו אחר הולך לקרות הלילה, אחרי שהוא התעורר ליד מישהו. אור מסנוור שהודף אותו להיאחז בקיר. "מתוך החשיכה מצאת פתח יציאה". השיר מונע בלחן ובקצב של גיא מנטש ובעיבוד והפקה מוסיקלית של גיא ויהל. הוא מסתיים בדימוי של התאבדות נפשית –
אחרי שלושה אלבומים, גיא ויהל נשמעים ראש מוסיקלי אחד. משלימים זה את זה, ובמועדון התיאטרון הצליחו להעמיד מופע פופ-רוק מהוקצע ומלוטש. אני יוצא מהביקורת על אלבומם האחרון, "השמש תזרח". הם שרים על דמויות נשיות אבודות. טון הכאב יוצא מגיא מנטש.
מה מקור ההזדהות של גיא מנטש ויהל דורון עם דמויות נשיות אבודות? בשירים כמו "סעי לבד", "השמש תזרח", "אל תעשי מזה עניין" שומעים טון שירה כואב-דרמטי של גיא מנטש, שמציע לדמות נשית הצעות עידוד, בריחה ומיני הבטחות לטוב – "אז
לפי קומוניקט היח"צ מדובר בסינגל מתוך אלבומו "המדובר" של נמרוד לב. על מה בדיוק מדברים? מה רמת הציפיות? אחרי ששמעתי את הסינגל, אני ממליץ להמתין, ובינתיים להוריד הרף. נמרוד לב מהגג משהו על חוסר יכולת להתמודד עם הזמן, אבל לא