אמיר דדון לבחור נכון
הסיום "סוף ימיי" (יהונתן גפן-דדון) משאיר אותך במצברוח קודר. אמיר דדון שר אותו בטון עגמומי שעובר לאורך האלבום: "אני לא התחלה של שום דבר/ אני רק חוליה אחת בשרשרת/ כמו כולם כאן רוצה להשאיר חותם/ רוצה שיזכרו אותי/ שהייתי כאן/ בסוף
הסיום "סוף ימיי" (יהונתן גפן-דדון) משאיר אותך במצברוח קודר. אמיר דדון שר אותו בטון עגמומי שעובר לאורך האלבום: "אני לא התחלה של שום דבר/ אני רק חוליה אחת בשרשרת/ כמו כולם כאן רוצה להשאיר חותם/ רוצה שיזכרו אותי/ שהייתי כאן/ בסוף
זה אורי ביילין? עבר ניתוח ראש לשינוי סגנון? נשמע כאן גבוה מאוד, מהיר מאוד, מדונסס מאוד בעזרתם האדיבה של יוצרים וידידים רבים. השיר הוא על פערים בין מה שאתה רוצה וטוב לך להיות, ובין מה שמצפים ממך. כלומר בינך ובין
נינט שרה סיטואציה של חיבוט עצמי קשה. כמעט קמה לרקוד. הריקוד ממגנט. מבטא שחרור. הקימה – מתוך רצון עז להשתחרר מלחץ, אבל אין מה לשמוח: מראש ידוע שתהיינה היתקלויות "ראש בראש", גם אם ה"כמעט" שולט, עדיין הכמיהה "לעוף" אינה עוזבת.
מהו געגוע? כמיהה למה שמחוצה לנו – למקום או לאדם שנפרדים ממנו, אבל געגוע יכול להיות גם כלפי אדם, מקום או דבר שמעולם לא היה לנו, החסר הלא גשמי שקיים בנפש. אולי זה הגעגוע לעצמנו. בשיר ששרה יהודית רביץ –
מנין יגיע בדל של אור? האם רואים את האור בקצה המנהרה? למרות שלא נמצא הקוד למעיין המתגבר, כפי שמבקש האורח אהוד בנאי, בשיר האחרון "על פי הבאר" – המפגש ברי סחרוף דודו טסה הוא יותר מבדל של אור בתוך החשכה
יש כניסה לג'ירפות בפסטיבל הפסנתר הוירטואלי 2020. גלעד כהנא מאמין שלהופעה האקוסטית בפסטיבל ("עד היום הוא לא סיקרן אותי") יהיה המשך. מה שעשה עידן הקורונה לתרבות. כהנא פתח עם מקדם ההדבקה, ה – R. סוד ההצלחה של המגיפה? יש קברניט,
ג'ירפות זה גלעד כהנא, כהנא הוא הליבה היוצרת, הטון השליט, הנוכחות המובילה, המנגינה והקצב. הוא הסיפור והוא המספר. הוא התוכן, הצורה והסגנון. הלהקה היא אמצעי. השיר הוא כהנא מובהק. הרפטטיביות, הצליל, ההטעמה של המילים. השיר מתאר מצב של אישה מבואסת
השיר נפתח בקצב פאנקי מוחץ ומהיר. לא משאיר מקום לנשימה. השירה של דודו טסה גובלת בזעקה. המבע רווי רגש וכוונה. הוא מתכנן את הפגישה באותו ערב. שתביא איתה יין. שתביא איתה אור. תהיה גם תקשורת מילולית, יחשוף את ה ה"אני"
אווירה אפרורית כבדה אופפת את שירתה של ליאורה יצחק. היא שרה על קשר מעיק. השימוש ב"אתה אחד" לעומת "אני פעמיים" מרמז על הפרדת רשויות, ועל הריון. האמירה "הנעורים הם שקרנים" – הן תזכורת לתקופה בה העולם נראה אחרת, מן הסתם
הראש נעלם לרגע אחד מהיר. הסיטואציה סעורה. החוויה מסעירה. הוא רוצה אותה. אם תבוא היא הלילה. נקרא לזה תשוקה אורבנית. החוויה היא ניסיון לפענח את עצמו במגע עם אישה. ההבעה של דודו טסה רחוקה מלהיות מאושרת. היא כואבת. דואבת. המוסיקה
כבר שבועיים שאני מדלג על The Four. יש שובע עד לעייפה מתוכניות ריאליטי מוסיקה. תחושה של בזבוז זמן על צפייה. אני קורא שהתוכנית היא כשל מבחינת הרייטינג. "ההתרסקות הכי מפוארת בפריים טיים מאז פיצול ערוץ 2", זעקה אחת הכותרות. לא
מה נדרש ממתמודד בתוכנית ריאליטי מוסיקה? להיות מאוד אישי וייחודי או לתת את הביצוע של חייו בלי קשר ל"סגנון אישי"? למוקי היתה בעיה עם עמית בן דוד, שבחרה לשיר שיר ממחזמר (Dream Girls) הבחורה עלתה לבמה כדי לעשות מחזמר. קול
כהנא פה? גלעד כהנא הג'ירף? הוא האחרון שחשבתי כי ילך על ריאליטי מיוזיק. האמת: הרמתי גבה גם כשפורטיס התיישב על כיסא השופט באקס פקטור. ההצטרפות של מוקי כבר אינה הזויה. הוא לגמרי שם.זוגתי שתחיה אומרת לי: עזוב, הם צריכים להביא
ברי סחרוף ובלקן ביט בוקס מנסים להפיח חיים בטקסט לא פשוט, שמורכב מסיפור והגות, סוג של העמדת ראי מול חברה, שנע על ציר השמחה – אלימות עם רמז דק של כמיהה לשינוי. השיר נפתח בתמונה סוריאליסטית של מסיבת אוכל באולם ארועים.
המנגינה, הטון, העיבוד חוברים לשיר על ניכור ברמה נפשית קשה – "והזיעה קרה קרה – לחבק את מי שיש". הקליפ שהופק לשיר מתוך האלבום "מי שלא חולם כועס" מחזק את תחושת הזרות, חוסר השייכות, התלישות, הבידוד, והריחוק. השיר אינו נכנס לגורמי הטראומה.
"קם מהשינה, זיעה קרה, לא ישן/ ומי שלא ישן לא חולם/ ומי שלא חולם כועס/ ומי שכועס כועס/ ומי שלא אוכל רעב/ ומי שרעב זאב/ ומי שזאב זאב/ וכמה מדרגות נעלה / עד שנראה זה את זה?" הג'יראף הממושקף קם מהשינה
האלבום החדש שלשמו התכנסנו, הוא היותר ריתם נ' בלוזי של אסתר רדא, פחות אתני באוריינטציה אתיופית גם רגאיית. נתחיל בשורה התחתונה: המופע היה מהטובים ביותר שלה באינטרקציה עם ששת נגניה, בהשקעה, באורחים ובתאורה. לאסתר רדא יש קול נשמה רב עוצמה דינמי
גלעד כהנא משכנע עצמו שיש תקווה לסוף טוב לסיפור שלו: האור שהוא רואה בחשכה אינו קטן. למרות מצב בלתי הפיך ("נותר אינסוף") יש מקום להסיר לחץ: "פה לא יהיה לי סוף". ההצלה בהישג יד: "לשחות אני יכול עד החוף". ו"שום
מוסיקה אפלולית מבטאת את הדכדוך בהארת המציאות האישית במקום הזה. אתה מוצא עצמך עם הכלבים הרועדים מפחד מתחת לשולחן בעת שזיקוקי יום העצמאות מתפוצצים באוויר. דרכיכם מצטלבות מסיבות שונות: אתה לא מבין מה יש כאן לחגוג. הם אינם מבינים מה
גלעד כהנא ודודו טסה נמצאים על מסלול של כתיבה לכל דורש. עובדים במה שהם כנראה אוהבים – התאמת שירים לזמרים. התפוקה נמצאת בעלייה. צמד בעבודה שכבר ממתג את עצמו. והפעם – שיר על אמונה שיתאים לצמד המצליח דקלון את סגיב
האלבום נפתח בקינתו של דודו טסה, קול נמוך מיוסר, סלסול דואב, מלווה בצליל מיתר: "כבָר לֵילוֹת אֲנִי מִתְכַּרְבֵּל בִּשְׁתִיקָתִי, מְחַכֶּה בַּאֲפֵלָה/ שֶׁמִּישֶׁהוּ יָעֵז לִגְלֹל מֵעָלַי אֶת הָאֶבֶן הַכְּבֵדָה". הבדידות הארוכה שהפכה אותו לקהה חושים. הצליל, הטון, נשמעים כשיר אבל, פיוט
דואב, כואב, מיואש. כבר אינו יודע לאן ילך מכאן, הגם שבריחה כבר אינה אפשרית. מבקש חמלה – "קצת הגנה". עוד פרק מ"הגולה", אלבומו הממשמש ובא של דודו טסה העוסק במשבר יחסים טעון, חסר תקווה. הפעם הדרמה האישית מגיעה בשני קולות
שניהם חיים יחד ולשניהם רע. היא אינה בנויה לפשרות. בורחת לשינה ודומעת גם כשהיא ישנה כול כך כואבת. אין אצלה אמצע. המילה שלה קובעת. מרוב צעקות – אין לה כבר קול. "מקום ראשון" או "גיהנום". אין אמצע. הוא אינו מסוגל
אני ממתין לסערות רוק מקומיות כאלו. הן נדירות כמו סערות חורף גדולות במדינת מדבר. יהודית רביץ שרה שיר שאומר חוסר שקט – אי הבנת ההווה, אי הסכמה איתו. עכשיו עננים, עכשיו סערה, רוצה לפתור את הדברים באביב. העכשיו אינו טוב,
זו הייתה צריכה להיות הופעת פולק רוגעת של צמד ישראלי הקורא לעצמו רוסו וויינברג Russo & Weinberg, אלא שקרו שני דברים: א. מערכת הסאונד קרסה בצורה, עד שרק הומור כמו של גלעד כהנא היה יכול להציל את המצב. ב. גלעד
בטח שגלעד כהנא מתייחס למצב. זרם מחשבותיו נמצא ליד המצב. לא ממש מתערב, גם אם אלה שנתנו את הנשמה צודקים. יש להודות: ההתפלספות על המצב נעימה יותר מהמצב, בטח כשהיא מגיעה על מצע EDM ידידותי למשתמש. שיכול להפוך לרגאיי, לריקוד ברזילאי
תוגת השירה של יובל דיין מיוחדת. זה אינו רק הצבע הקולי הרך-אפרורי. זה הטון שמשדר את הסיפור שנשמע כמגיע מהמקומות הכי אמתיים-עמוקים שלה. יש מעט זמרות מבצעות שמעניקות לשיר שהן לא כתבו עומק ועוצמות, כאילו הן כתבו אותו. זה המקרה
השיר נתפר במידות מדויקות להראל סקעת. אפשר לנסח אחרת: השיר נשמע הכי הראל סקעת. לאוהביו – צמרמורת. אצלי עבר שבריר רעדה, אבל לא צמרמורת. עורי נשאר חלק כשל עור תינוק, אול משום שהכל כאן מדי תפור. סקעת מצליח למצות תחושת
תן לזרם המחשבות שלך לרוץ קדימה ואחורה. התקן לו פס קול קצבי, רצוי משהו מהאזור האפרו קריבי, עם נגיעות Dub, ותתכונן גם לשאלה מדוע אתה מתעקש לשעמם. השאלה היא כמובן שאלה קנטרנית לגלעד כהנא ושות', בהתחשב בעובדה שיש יוצרים שמנסים
למרות המצב, שני דברים מעודדים: א. הזעקה הדרמטית שיוצאת מדודו טסה אותנטית. ב. יש רוק ים תיכוני אוריינטאלי בארצנו. קחו את השיר הזה. לא צריך יותר. הטקסט נע בשני מישורים: הציבורי – צריכים להתכונן למבול/ מלחמה. גם ניסיון להציע פיתרון