כנסו לגרין. נכנסתי. יצאתי כדי לחזור. נפתח סרט מתח, קצב, ומילים שאומרות: "לא מוצא שום חשק במה שקורה כאן", מתבאס גם בסיטואציה אישית: "דווקא שהיא נתנה היא בורחת". שיר עצוב-שמח. תזמור גיטרות שמייצר דרמה נפלאה. אני רוקד את הביאוס בהתלהבות.
יהושע לימוני מחפש את האמת. היא תציל. היא באה לעזור במקומות הלא פתורים של החיים, שמקבלים ביטוי בניסיונות הכתיבה שלו. מציאתה – סיכוי לאהבת אמת. חיפוש אחרי תשובות מהותיות בחיים דורש לעלות מעלה לשמיים. לא די לרכב על אופניים. הוא
נתחיל מהסוף. זה הולך ככה: "תודה לאל יומם וליל/ שאני בת ישראל/ בת של מלך המלכים/ הילדה של אלוקים". המוסיקה דאנס לרחבות. יאללה בכפיים. עיבוד מזיז של דודו קמה. שרית חדד חוגגת על אלוקים בשיר געגועים למסורת של בית ההורים.
עוד שנייה יגיע סתיו, שר מיקי גבריאלוב. המוסיקה – עולם יפה נטול טראומות ובלגנים. קליטה, סמבאית מחויכת, צליל חצוצרה מאיר של עדי מאירי. גם כשגבריאלוב שר "היא אומרת לי שנמאס לה כאן" ו"זה מקום מוטרף וגם מסוכן" בשיר הפותח, המוסיקה
האיש עם הגיטרה עצר את נסיעתו בכביש המהיר, ירד לשביל צדדי כדי לבדוק האם מעיין יצירתו עדיין נובע כמו פעם. בשנים האחרונות, היה חשש כי יבש. הקהל חזר להתרפק על נכסיו הישנים, אבל דני רובס הבין שבלי חדש – אין
שמח או עצוב? גם וגם. אבל גם כשפבלו רוזנברג עצוב – יש לו מלודיה שמוציאה אותך אופטימי. ים-תיכוני, לטיני, סאן רמו. אירופאי. אין דרמה. יותר מלודרמה. ה – Mellow בעיקר. בטח לא Rock. אין כמעט מנגינה באלבום הזה שזקוקה להאזנה
אירוניה: אין כמו אלבום משירי אברהם חלפי להיות האחרון של אריק איינשטיין. חלפי כתב הרבה על ארעיות החיים, על המוות והגורל. השיר ה"חדש" שנמצא בארכיוני חברת המוסיקה – "ולמות" הוקלט ב-1991. "ולמות, למות בסתר, פה בחדר, ולדעת כי מחר עוד ישתאו
את האלבום פותח שאנן סטרייט ב"אוגוסט": "אחותי לא תראה אותי באביב הבא, מפני שהיא מתה בסתיו". צליל המיתרים בפתיחה הזכיר לי את Fool On The Hill של הביטלס, ניגוד מעדן לקצב הראפ בהמשך. מות אחותו, טובה סטריט, ז"ל בשנת 2005
"אז איפה החומוס הכי טעים בארץ?" שואל עמיר לב במהלך מסע שמתנהל בין חו"ל לישראל (השיר "חזי ורות"). השיר ה"מתמטי" מעמיד את השיח הנדוש מול מספרים המוניים של אנשים. לפי הטון והתזמור – אין כאן שמץ של קלילות. ארבעה מיליון
בדרך אל ה"אושר", דיאנה גולבי עושה מאמץ לחבר שירים שיספרו משהו מהסיפור שלה נכון לעכשיו. מתחילים מהנמל. אוניות משא כבדות עוגנות במים הכבדים. בר קטן. פסנתרן לבוש טוקסידו יד שנייה, וגם משהו על אהבה: "כמה דומה האהבה לגעגועים". דיאנה גולבי
אני שומע קול פלצט נרגש ששר אהבה ושברונה, תסכול על כך ש"הוא אוהב" ואילו היא "שותקת ושוכחת". גיא ויהל לקחו את עופר מאירי כמפיק כדי להפוך את זה למלודרמה על האוהב הנואש. מאירי קבע קו אווירה. נוכחותו מורגשת. הוא נמצא כאן.
מאור כהן הוא התגלמות החירות האומנותית. חוזר לחיים כל פעם מחדש. משנה כיוונים, עוקף סגנונות, מסתכן בסיבובים, לובש מסכות. מצחיק, רציני, לא צפוי, שובב בנשמה, זרוק ומסוגנן, פופיסט ורוקנרוליסט, קומיקאי, חופשי, בדרך כלל מאושר, ולא עושה חשבון לאף אחד. זה,
פינת הנוסטלגיה מוקדשת הפעם לזמרת מאוד מיוחדת. דורית ראובני יש רק אחת. נוסטלגיה אמרתי? יש שואלים, מה קרה לה מאז שנות השבעים והשמונים? זוכרים לה חסד בעיקר בזכות שירי הלהקות הצבאיות. אבל הדיסק המשולש מגלה שדורית המשיכה לשיר ולהקליט, אמנם בלי להתנוסס
קחו את אהוד בנאי, סלקו ממנו גיטרות חשמליות ותופים, חברו לרביעיית מיתרים ופסנתר בעיבודים חדשים. שמעתי שני דיסקים: הייתה הרגשה כאילו בנאי נמצא בתוך מחזמר, עובר מסצנה מוסיקלית אחת לרעותה. קונספט חדש בעיבודים יכול לקלקל, לעורר געגוע למקור. הוא גם
עדיין לא סיימנו להתרגש מ Sympathetic Nervous System, והסקרנות נכנסת להילוך נוסף: אלבום חדש לנינט – והפעם בעברית. חשיפה ראשונה – בפסטיבל הפסנתר הקרוב בחודש הבא בסוזן דלל. זו הפעם הראשונה שנינט מגיעה עם מופע משלה לפסטיבל "הפסנתר מארח". הערב הוא
רק עכשיו אלבום סולו ראשון? השאלה היותר מהותית: האם האלבום של מי שהתפרסמה לראשונה בשנות התשעים בלהקת צעירי תל-אביב, ומוכרת ע"י הילדים הקטנים והגדולים מ"פרפר נחמד" – הוא איכותי כל-כך שההמתנה השתלמה? באמנות כמו באמנות – אין תשובות אבסולוטיות. אחרי
אף שיר של שמעון בוסקילה? חיפשתי אחד לרפואה שייתן ביטוי לקשר המפתיע שצמח ביניהם. כלום. עשרה שירים. גיוון מחושב: שלושה של סהר חגי וניצן קייקוב, יצרני פופ המתאימים עצמם לנתיב המיינסטרימי של מימון. קובי אפללו תרם אחד. שיר משותף לאיה
יש להעריץ את זאב נחמה – על ההתמדה להמציא את עצמו מחדש, לשמור על אתניקס בחיים, לתדלק את הקריירה. אני שומע תריסר שירים, וחש בניסיון הזה לבדות (לחפור) ממוחו עוד מילים על אושר ואהבה, קצת להשתעשע, קצת לפנטז, להתפרע. בדרך
יש אלבומים שאני עוצר על שיר אחד, חושש להעביר לשיר השני – שלא אתאכזב. ג'ודי ענתבי (לפי הקומוניקט – סטודנטית לתואר ראשון בחינוך מוסיקלי, עבדה עם יהוא ירון כמפיק מוסיקלי ועם דן תורן כיועץ אומנותי) שרה "ימים אחרונים" סיפור אהבה
שנרקוד ואלס מחניף עם זיגו? השיר נקרא "תחושה". געגוע לאהבה שלה שנגמרת כשהוא נרדם. מוכן להמשיך גם אם לא ימצאו התשובות לשניהם. הטון והמנגינה אומרים – התחושה נכונה. סולו חשמלית מצטרף לתחושה. שירו איתו את התחושה. ריקדו בקצב שלושה רבעים.
יפעת גורן לא תגיע ל – The Voice, וטוב שכך. היייתי מוסיף שורה לשיר השני "שמור אותי" – שמרו עליה מתוכניות ריאליטי מרושעות, שמקפדות כשרונות במחי גחמת מנטור, שמשחק אותה מתייסר על הדחה לפי מצוות ההפקה מספר שניות קבוע. כדי לגלות
לא הכל שקוף באלבום הבכורה של לי גאון. אם ביקורת צריכה להסתיים באיזו תובנה ברורה שמדברת על זמרת אחת, סגנון קוהרנטי, חוט שמקשר בין כלל השירים, אז יש בעיה. אבל אם אפשר לומר "בעיה מעניינת" – זה האלבום הזה. כי
תכתוב שהיה עשר, אמר לי מישהו ביציאה. עשר, הבנת?! לא רק הבנתי. ראיתי. לא היה מאושר ממנו. ראית לו את ה-10 בעינים שלו, ואם תשאלו את המבקר – הוא יעיד עם יד על הספר: הקהל מה-זה-נהנה. אחרי מחרוזת אייל גולן, שהגיעה
דמיונו הקודח של זאב נחמה גואה בשיר "קאזה דה לונה" מהמלהיבים בדיסק החדש. מה אין בשיר הסהרורי הזה? "ערבסקות על השער", כתובת בצבע בורדו "קאזה דה לונה", "סוכת לימון" שציירה את הצל שלה על שביל האבן, ריחות יסמין, פותר חלומות. מה
המשך המסע של אהוד בנאי. תצטרפו. אני אוהב לצאת איתו לדרכים. אחרי "רסיסי לילה", נדמה לי שלא אסטה עוד ממסלולו. כבר בשיר הראשון, "אני הולך", מצטרף להליכתו הרגלית ברמת-גן. מסלול של בלוזיסט עברי, שמעורר זיכרונות תוך כדי הליכה, שמשתף אותך
הפקה מוסיקלית: נדב ביטון, שמוליק דניאל. עיבודים: נדב ביטון, שמוליק דניאל, עמיר בניון "פעם רציתי להיות/ כמו גיבור מלחמה רציתי להיות/כמו נביא משוגע רצית להיות/כמו סבי הזקן רציתי להיות/ מה יהיה" (עמיר בניון, אסף אטדגי) עמיר בניון מתעמת עם עברו.
