דן תורן

דן תורן חיבר משפטים קצרים לפואטיקה מהורהרת על  דייטים,  זוגיות ואהבה. איך מלחינים את המינימליזם  הזה? דווקא ה"קצרים" האלה הפכו  במוסיקה של תמר אייזנמן לשיר של צלילים ארוכים, שמכילים את מצב השקיעה במחשבות על  הזמניות והנצחיות שקיימת בתיאור הפרספקטיבי הזה

דן תורן תוהה-תועה-אובד בדרכי החיים החדשים. זו הזדמנות לחזור למוסיקה של החיים הישנים. הבנאדם איבד קשר עם בני אדם בשר ודם, כולם נמצאים בתוך המכשירים-מסכי מגע, העולם מסביב נהיה רע יותר, גורמי כוח מסתירים את האמת, וגם הגוף לא מה

לאן נעלמה שרון ליפשיץ? שם טוב לסרט. השבוע הקדישו בערוץ 12 כתבה שלמה על שיר  אחד – "גידי". תחקרו מי עומד מאחורי השם. רכילות על אמנים תמיד מכרה טוב יותר מאשר אומנותם. לא אמרו מילה על האלבום שבו נכלל השיר.

ההרגשה שאנחנו לא בסדר אחרי ריב – היא הדבר הקשה לנו ביותר. כדי להקל אנחנו מנסים היפוך תודעה.  בדרך כלל מחפשים את האשם לא בנו, לפעמים  נלחמים בחירוף נפש כזה להוכיח שאנחנו צודקים, והצד שכנגד טועה. על קדושת הדגל הזה

דן תורן חוזר "לשם", גם  ל"יפה" שלו – מוסיקת הרוקנרול, לרגל יום הולדתו ה-60. החזרה לאחור היא ניסיון לסיכום דרך. הוא פותח ומסיים ב"יצאתי לדרך עם מעט דברים גיטרה וכמה חברים". החיבור של אז שהיה טבעי, אמיתי, מעוגן בחיים של

ספק אם טקסט חרמני כזה היה עובר ברדיו בעידן ה – "Me Too". הוא נשמע לגמרי הטרדה מינית. אריק לביא שר אותו בתקופה, שסוג שיח כזה לא נחשב נועז. הוא נטמע בהומור המקומי, בסחבקיות הגברית. האינטונציה של לביא היא של

שעת הציפורים בתל אביב חוזרת בשיר כמה פעמים עד שהיא הופכת לעיקר, כאשר הרעיון המרכזי האירוני הוא שמראה הטבע (ציפורים, שקיעה)  "משנה את הזיכרון שלנו יחד" – לאחר שעזבה אותו "לבד בתוך המלחמה". קסם שעתה "הכי יפה של תל אביב" הוא

נקודת  המבט העכשווית מולידה געגועים לימים הם שהיינו ילדים. הזיכרון מומר בהתרפקות. שישי בערב. הברזלים עליהם ישבנו, הקולנוע הישן, מגרש המשחקים, ארוחת שבת. עוטפים אותם (את הגעגועים) בהרמוניות רכות, נוגות ונוגעות. בקצב מידטמפו אמצע הדרך. צלילי השבעים מרחפים באוויר. ירמי

די בקול המלנכולי של ארקדי דוכין ובמנגינה שתואמת מצב רוחו כדי לייצר בלדת אהבה פשוטה, שבה היוצרים דאגו  לחרוזים מתאימים ("עזוז-לזוז", "דחליל-דליל"), כשהם מנסים להתחמק מהנדוש במעין הומור ("גוסס" במקום "מת" עלייך). על השאלה מדוע הבחורה יצאה איתו לבלות בצימרים בדרום

מתגעגעת לאור של ירח בג'רי, כפר דייגים בברזיל, על חוץ האוקיינוס האטלנטי.  לא רק חווה את החוויה במשפט הכי נדוש – "אני בעננים", אלא רוצה לשתף את האהוב הרחוק – "אם היית פה לא היית מאמין", ואז מסכמת בלשון לא

בחורים נבגדים הם כמעט ז'אנר במיינסטרים המקומי.  הרבה גברים בוכים. הייתה מלחמה ביניהם. היא לא הבינה אותו. עכשיו מושיט יד, אבל יודע שהיא כבר בלב של מישהו אחר. והלב, הו הלב, הוא רוצה להישאר. אביתר קורקוס מנסה לגוון, מסלסל כאב,