יזהר אשדות הלילות שלנו האוסף
בלילות שלה לא הייתה ישועה, הוא ניסה לפרוע חובות, רצה לגעת בה שוב, זה מה שהיה חשוב לו. גוף אל גוף. אבל בלילה שלה – הוא לא מצא דרך לחזור אליה. גורש מהשמיים שלה… טקסט של כאב? אבל כשאני שומע
בלילות שלה לא הייתה ישועה, הוא ניסה לפרוע חובות, רצה לגעת בה שוב, זה מה שהיה חשוב לו. גוף אל גוף. אבל בלילה שלה – הוא לא מצא דרך לחזור אליה. גורש מהשמיים שלה… טקסט של כאב? אבל כשאני שומע
אחרי שביליתי למעלה משלוש שעות ו-54 שירים בשלושה דיסקים עם שלומי שבת, יכולתי להגיד It's Too Much. למה לא לערוך שני דיסקים עם הלהיטים הכי הגדולים? מצד שני זה שלומי שבת השלם. הייתי יכול להציע תשובה נוספת אפרופו המילה "לב"
אם מגדירים את מאיר בנאי "זמר נשמה", אז הנשמה שלו יוצאת הרבה יותר גדולה ועמוקה באנפלאגד, הדיסק האקוסטי המצורף כבונוס לדיסק הלהיטים הגדולים. בנאי אקוסטי זה כמו אי בודד בתוך אוקיינוס של מוסיקת פופ חשמלית. הליווי (גיטרה, פסנתר) מחדד את
אני שומע את האוסף הזה שנים 22 שנים אחרי שיצא. יש משהו חזק בשירים הראשונים של יוצרי פופ מוכשרים. ברטרוספקטיבה – משהו שהם ככל הנראה לא מצליחים לחזור עליו. טובי הכותבים יודו בכך. ואצל "איפה הילד" – השירים היפים שייכים
עד היום לא לקחתי את גיא ויהל למכונית. האוסף הזה אומר: יש מצב. להיטים שיתנגנו על הכביש הראשי בלי לחפור על כל סינגל. תן להם לרוץ, לזרום. קחו את "רצים באוויר". הדרמה על נתק ביחסים בינו ובינה. הקצב והמנגינה – מעלים
אוספי להיטים אינם מלהיבים אותי בלשון המעטה. שמעתי את רוב השירים בדיסק הכפול עשרות פעמים ברדיו, בהופעות, באלבומים. פרט לשני החדשים – "בסוף כולם חוזרים הביתה" ו"תמיד אליך" עם יונתן רזאל – אין כאן חידושים. יש מעט שירים שאני מסוגל
זוכרים לה חסד נעורים על שנות השבעים שלה: יופי מסוג אחר, נאווה ואקזוטית, מעין מראה אינדיאני, קול נמוך, מסתורי שלעיתים נסק למרומי המנעד. זמרת שיודעת לבחור שירים שמתאימים במדויק לה. נתנאלה עושה בשנים האחרונות מאמץ להחזיר עטרה ליושנה. החזרה מהגלות