היכל התרבות תל-אביב

"כאן השמים הם שלי/ כאן אני מרגיש כמו שאני/ רוצה לחיות, רוצה להיות/ בין התקוות שמשתנות/ כאן השמים הם שלי" יובל דיין ובן ארצי שרים "שמיים" מתוך געגועים ליגאל בשן ז"ל בערב עתיר זמרים וזמרות שבאו לעשות כבוד לזמר שהלך

אני מתבונן במפגש בין שלומי שבן ואסף אמדורסקי אחרי הארועים בכיכר רבין ומול בית ראש הממשלה. מי היה מאמין, שהאיש  בעל החיוך המבוייש, יהיה הראשון מבין האמנים בעידן הקורונה, שירים קול צעקה מיליטנטי, ויהפוך לאקטיביסט זועם בראש המחאה נגד ראש

חסרונו מילא את במת היכל התרבות בזמרים. הם עלו לספר ולשיר. המוות מייצר התבהרות יותר מחלקית של קווי אופי של האיש. יגאל בשן היה איש של חום והומור ונונשלנטיות, שלא רמזו על סופו הטראגי. אני זוכר פגישות איתו בבית קפה

שעה לפני שהראל סקעת עלה לבמה, הודיע היועץ המשפטי לממשלה על הגשת כתבי אישום  נגד ראש הממשלה. סקעת עלה מחויט, לא אמר מילה, כאילו שומדבר. הוא צדק. למה לו פוליטיקה. הקהל הגיע להתנתק. להגיד לא לפוליטיקה. יש קהל שמבחינתו סקעת הוא

אישה תמירה יפהפיה בעלת קול מלאכי מתלחשת עם הקהל, מצטחקקת בחוסר נוחות, כאילו זו ההופעה הראשונה שלה על במה, והוא (הקהל) הדבר האחרון שהיא רוצה לפגוש באותם רגעים. בהמשך התארכו רגעי המבוכה (ביישנות?), הפסקות לא ברורות בין השירים, התייעצות עם הנגנים,

את הנוסחה המצליחה אפשר לסכם בשתי מילים: יהורם ויורגוס. תרצו: יורגוס ויהורם. השידוך – הברקת רייטינג. האמרגן שמאחוריה יודה, כי כל אחד לחוד לא היה עושה סולד אאוטים כאלה מטורפים. הקשר של יהורם גאון למוסיקה יוונית – מקרי בהחלט. לא בטוח שלדינו

שמעון בוסקילה, יליד אופקים, בוגר נתיבות, הגיע להיכל התרבות בת"א. נקודה. עכשיו הוא יכול להתעורר מהחלום ולמשש את עצמו. זה קרה אחרי שלא ישן יומיים, כך סיפר לקהל. בסופו הסוער של הערב, כשהאדרנלין ירד, הוא יוכל להרשות לעצמו לישון טוב.