ב – Hello ראית צונאמי של טלפונים זוהרים ושמעתי גרונות במקהלת ענק. נדמה לי שגם ליונל ריצ'י, שהקדים את המופע כדי לאפשר לקהל להגיע הביתה לראות את תוצאות מדגמי הבחירות, לא האמין למראה עיניו ולמשמע אוזניו. ריצ'י ידע באיזה רגע
והרי הודעה: השידורים של רדיו הנטאשות חזרו. תעברו תחנה: יש סיבה להאזין לתחנת הרדיו הפיראטית-פיקטיבית גם אחרי 25 שנה. שידורי בלה בלה חזרו מעודכנים. לשידור התפרץ ליאור אשכנזי בתפקיד הגיבור המפוצל מהאלבום הכפול – א. וקסמן, התרוצץ בשלל פרצופים נהדרים בין ארקדי דוכין את מיכה
לא הייתי מעלה בדמיוני בשנות השמונים, שניק קייב יופיע אי פעם באצטדיונים עמוסי קהל, ועוד במפגן תזזיתי בגובה העיניים, הידיים והרגליים. והנה הוא חוזר ביוני 2020 לבלומפילד. לקידום אלבומו האחרון Ghosteen, סיבה טובה לחזור לביקורת על הופעתו בהיכל מנורה מבטחים לפני
הסיום החזיר ל-1984. קורט סמית' ורונלד אורזבל עושים את Shout שלושים וחמש שנה אחרי אחרי שהלהיט הזה כבש עולם. הקהל בטירוף. אנחנו ב-2019, ואני נכנע לחולשות הנוסטלגיות שלי וקובע: זמנם לא עבר. שנתיים אחרי הסולד אאוט בתל-אביב, Tears For Fears מחזירים את הוייב של השנים ההן
אנחנו מתגעגעים להרד רוק אולד סקול, לבלאק סאבאת’ לד זפלין ודיפ פרפל, ומקבלים בתדירות גבוהה מאוד את הסקורפיונס. הרוקרים הגרמניים חזרו כדי להוכיח מדוע פרישה אינה האופציה הנכונה עבורם גם אחרי יותר מחצי מאה (52 שנים !) בדרכים, וכי יש
דבר אחד בטוח: רינגו סטאר לא מרגיש בן 78. צעיר בצעדיו, שר ממש בסדר, עדיין אוהב להיות מאחורי התופים, ומרגיש כמו מי שבא לעשות גוד טיים עם יותר מאשר עזרה קטנה מידידיו האולסטארס הותיקים. פיס אנד לאב? מבחינת רינגו –
לקראת סיום ניגנה התזמורת של אנדרה ריו "ירושלים של זהב" ו"הבה נגילה", באוויר התעופפו בלונים צבעוניים, מישהי מסרה לו דגל ישראל. הקהל נשפך על החנופה. מבקרים שהגדירו את המופע הספקטקולרי של אנדרה ריו כשמאלץ לא הרגיזו את המאסטרו. הכנר והמנצח ההולנדי,
בהדרן הסופי – All For Love, המוכר מהביצוע המשולש אדמס-סטיוארט-סטינג, בריאן אדמס לבד על הבמה, מבקש מהקהל להדליק טלפונים. המראה כמובן מלהיב. קיטש לקינוח? לא אתעמת אם מי שיטען כך. בריאן אדמס הוא רוקר עם הפנים לקהל. המופע רצוף להיטים.
"יאללה בלגן", צעקה עדן בן זקן. המופע היה מה-זה-בלגן. רקדנים פיזזו בלי קשר לשירים על במת T. די.גיי עלה לתקלט על שיריה. תאורת רצח, תמרוני עשן. תזמורת עשרה נגנים נתנה בראש, שלושה זמרי ליווי שנשמעו חלש, שלל אפקטים וקונפטי בסיום.
ההתחלה היתה נוראה. אני מדבר על סאונד. רציתי לברוח משם כדי לא להרוס לי את הערב ואת הפריטנדרס. השירה של כריסי היינד הוסתרה ע"י הכלים אשר על הבמה. המצב השתפר עם התקדמות הערב, אבל אין ספק שהשירים החזקים ביותר הגיעו
עד "סקס בומב" הקהל האזין רב קשב, אבל לא גילה שום התלהבות. טום ג'ונס החליט לפתוח את הערב בשירים פחות מוכרים, לחזור למוסיקה שהשפיעה עליו – בלוז, גוספל וסול. הפתיע אותי, שהוא פתח ב – Burning Hell, בלוז של ג'ון
החברים אנדרסון רבין ווייקמן ( (ARW) נמצאים כבר בשלב כזה בקריירה שלהם שהם הולכים על ג'סטות חנופה: סולו חשמלית של "התקווה", ירידה אל הקהל במהלך Owner Of The lonely .Heart, כמו כוכבי פופ מחפשים להתחכך עם מעריציהם, חלקם בגילים האלה
ג'ון, טרבור וריק מגיעים להיכל מנורה בת"א. הם ינסו להדליק מחדש את המוסיקה של להקת האם Yes, למען מי שעדיין שומרים אמונים להרכב הפרוג רוק העל זמני. ג'ון אנדרסון (שירה), טרבור רבין (גיטרה) וריק וייקמן (קלידים) נפגשו לאחרונה לפני 25
אול יו ניד איז לאב. זה פחות או יותר המסר של השניים שמילאו את אוויר האצטדיון בצלילים הדביקים שלהם. ברוכים השבים לארצנו צמאת להיטי העבר המתקתקים. היכל מנורה מבטחים גדוש קהל רוטט מהתרגשות. אני מנסה להבין מה עוד מרגש בצמד
אני מודה: הקשר שלי עם המוסיקה של זמר הפופ הפורטוריקני הנערץ, ריקי מרטין (שם מקורי אנריקה חוסה מרטין מוראלס) – יותר מחלש, גם אחרי עשרה אלבומים שנמכרו בלמעלה מ-70 מיליון עותקים ושני פרסי גראמי. האם בעקבות המופע אמש בהיכל "מנורה
אי אפשר לעצור את השנים. 31 שנים חלפו מאז Holding Back the Years. השנים עפו, השיר נשאר. הקול נשאר. המוסיקה של סימפלי רד ומיק האקנל נשארה. השנים לא העלו בהם טיפה חלודה. מייק האקנל, 20 שנה אחרי ההופעה הקודמת שלו
