יאיר לוי

אוריין שוקרון עד ליום הבא
מוסיקה ישראלית

אוריין שוקרון עד ליום הבא

הטוב בחיים קצר מועד, קח אוויר, תנשום, תצמיח זוג כנפיים, אולי תיגע בשמיים. הוראות הפעלה ללא פסיכולוג שהמטופל נותן לעצמו אחרי עוד ביאוס, דמעות, חרדות. הוראות פיזיות (מקלחת קרה, נשימות) גם רוחניות (לחלום, לחלום). יוצרים רבים בדורות האחרונים עוסקים בעצמם.

רותם לביב - מערבולת
מוסיקה ישראלית

מערבולת

זה השיר השני שאני שומע מרותם לביב על משבר אהבה. הקודם נקרא "בלי נשימה אחת כבדה".  את הסיפור שלה היא מביאה מזוויות שונות. בשיר הקודם  התמקדה לביב בפרידה עצמה.  מה ששמעה ממנו על היחסים ביניהם. פרק ההמשך – בשיר הזה. הוא

רותם לביב - בלי נשמה אחת כבדה
מוסיקה ישראלית

בלי נשימה אחת כבדה

מועקת האהבה שגורמת לתעוקה נפשית. תקשיבו לקולה של רותם לביב. צער גדול חוותה. את הסיפור שלה היא מביאה מזוויות שונות – שלה, שלו, או ליתר דיוק – מה ששמעה ממנו על היחסים ביניהם: "קחי את החיים אלייך", הוא אמר לה,

יאיר לוי חצי בן אדם
מוסיקה ישראלית

חצי בן אדם

כשאוצר המילים דל, מציפים את השיר ב"זה".  "הכל מוזר כזה", "לא רואים את זה", "כזה כזה", "לתת לזה לקרות", "זה לא משנה". מהו בדיוק ה"זה" הזה שיאיר לוי  עושה בו שימוש מופרז. מסוג הטקסטים שבסדנה לכתיבה יוצרת, הייתי מחזיר לכותב.

יאיר לוי - אושר ישן
מוסיקה ישראלית

אושר ישן

יאיר לוי מייפה במילים את כמיהות אהבתו. לא רוצה לרדוף אחרי "אושר ישן". הוא מבקש שתקבל אותו לרגע. "הלב מחכה". הוא יגיע אליה "שקט ברור ועדין". רק שתקבל אותו, והוא יהיה לה "מסתור" בין כל החומות.  לא כל התקשטות במילים

יאיר לוי שוב לנשום
מוסיקה ישראלית

שוב לנשום

הגשם ממלא אותו תקווה שאולי ישטוף מעצמו את מה שהיה. מה היה? גשם הוא נושא השיר הפותח את אלבומו של יאיר לוי. צלילי פסנתר חוברים לטון עגמומי. אני מנסה לתהות על קנקנה של הבלדה העצובה, כלומר להצטרף לפרץ הרגשנות הגואה

יאיר לוי - שוב לנשום
מוסיקה ישראלית

שוב לנשום

יאיר לוי שר בקול רך געגועים לימים אחרים, מבקש לתת לנפש שוב לנשום, לברוח "עד הקצה". הקאנטרי המלודי הזה מצליח לשדר תחושה של אנשים צעירים שיצאו לאי-שם בעולם, הצליחו "לעצור את הזמן". החזרה לשגרת המציאות לא ממש עשתה טוב לנפש.

רוני פרי, אופיר בן שטרית, ניב מנצור, אנאל ולנזי, לינה מחול, יאיר לוי

בכי הפך כבר חלק בלתי נפרד מדה וויס. כולם בוכים. זמרים, הורים, והפעם גם מנטורים. לא התלמידים מתייפחים אלא המורים. זה אמיתי – אומר לי מישהו. אל תחשוד. נכון, אבל זה טוב גם לרייטינג. הדמעות של שלומי שבת: אנאל ולנזי

דילוג לתוכן