שירו הוא כל ישותו, כל מה שהוא, הד שחוזר אליו, כמיהותיו, בת קול של תפילותיו. מעין כוחו. קץ ייסוריו. בא וחוזר. במדור הלירי-רומנטי של שלום חנוך נמצא אחדים מהשירים היפים במוסיקה הישראלית. זה השיר הזה. בא והולך, וכשהוא מגיע, אתה
אחרי 19 שירים, אני בבעיה, כזו שאופיינית למבקר מוסיקה שמחפש להכניס יוצרים וזמרים לנישות סגנוניות. מי היא יהודית רביץ? יוצרת וזמרת פופ, רוק, פאנקי, סמבה, או מלחינה לירית ייחודית ובלעדית, כזו שאין צורך לשבור את הראש בניסיון להגדירה. והנה, כבר
בדבר אחד יש להודות: זו לא הייתה חלטורה של מצעד זמרים ביום העצמאות, שעלו לשיר את שיריו של אריק איינשטיין. האהבה לאריק תורגמה למופע בידור טוב, שלוש שעות למן "הקפה הטורקי" שהוגש על הפתיחה טעים מאוד ע"י "מוניקה סקס". ועד
מישהו דואג לה שם למעלה, שרה יהודית רביץ. זהו אחד משיריה הראשונים הכי מזוהים איתה, וזוהי רביץ הלירית ששרה בטון נוגה, בערגה כבושה על ההמתנה לאור בנתיבי אבק וזמן, על הפגישה שתתרחש בתום הרבה ימים ולילות. על הדרכים שלא מצליחות
כשמתגעגעים ליהודית רביץ של פעם, נאמר "הקלאסית" – חוזרים לשירים אולטימטיביים כמו השיר הזה. המילה הטובה משנה את הדרך בה אנו רואים את העולם ואת הדרך בה אנשים רואים את עצמם. רביץ מבקשת "מילה טובה" מהסביבה, כזו שתסייע להתגבר על
המבוגר יוסי בנאי כותב על הילד הישן דניאל. זה אינו שיר ערש שגרתי הפונה לילד בגוף ראשון. יוסי כתב כאב אוהב ומחבק מהרהורי הילד שבו בגוף שלישי. את שיר הערש הרך, האופטימי, הרגיש והענוג הלחינה יהודית רביץ וביצעה אותו ראשונה.
נחזיר את מחוגי הזמן ל-1978. "ארץ טרופית יפה" הוא אלבום אוסף של שירים ברזילאים בעברית ובהמשכו מופע, שראשיתו במסגרת תוכנית הרדיו "דו רה ומי עוד". הוא מסמן עידן חדש בקשר של המאזין המקומי והמוסיקה שהגיעה מארץ הסמבה והבוסה נובה. מתי
לקראת קבלת פרס ישראל, ממשיך אביהו מדינה לדבר על אפליה תרבותית של המוסיקה שהוא יצר ויוצר. בראיון לערוץ 13, הוא תמה מדוע הוא ממשיך להיות מסווג כ"מוסיקה מזרחית" ולא ישראלית? אם המוסיקה שלי היא "מזרחית" – זה אומר שה"מערבית" היא
אני זוכר את הנסיעה הזו למדבר. עוברים את אילת וממשיכים הלאה, אין גבול, אין דרכונים. היינו אז ב-78' נפעמים מעצם הרעיון של פסטיבל במדבר.בחור בשם איתן גפני הרים עיר פופ על החולות. טומי פרידמן הקים, כמו שכותבת המפיקה תלמה אליגון, אימפריה של רמקולים,
יהודית רביץ לא הייתה עוד אחת המשתתפות בפסטיבל הזמר של 1977. היא הייתה אחרת, ענוגה ומעודנת, וגם השיר ששרה לא שייך היה לשום מגירה סגנונית ולא פזל אל רשימות השירים שנגיעו למצעדים. המילים של המשוררת לאה גולדברג ( "באת אלי את
שירים מולחנים מזוהים בדרך כלל עם הזמר. פחות עם המלחין ואולי פחות מזה עם המשורר. האוסף הזה בא "לעשות צדק" עם המשורר, כלומר המשוררת, למרות שדווקא לאה גולדברג איננה זקוקה ל"צדק" שהרי היא מהמוכרות והמולחנות ביותר. מי לא מזהה את
שירי הכבש השישה עשר אהובים עלי כ"ילד מבוגר", כי נקודת המבט של יהונתן גפן היא של מבוגר שמנסה לראות בצורה מודעת את מה שלא היה מודע אליו כילד. זהו יהונתן גפן שכתב את השיר הארס פואטי "איך שיר נולד", הפותח את
הייתה חגיגה גדולה בסיום. התרגשות של ארץ טרופית יפה, של רביץ שבאה לעשות גוד טיים לקהל. סוף לסיפור של זמרת שהקהל היה יכול לבלות איתה עוד שעה לפחות. אנחנו ביהודית רביץ באה מאהבה 2008. כשמגיעים לקיסריה, יש מודלים. גם הקהל
ישנם יוצרים-מוסיקאים-זמרים, שנוכחותם קיימת גם אם אינם מפרסמים דברים חדשים במשך תקופה ארוכה. הנוכחות הזו היא שהופכת למעין נפקדות, כאשר לא שומעים מהם זמן רב. יהודית רביץ לא הסבירה מדוע לקחה "חופשה" משך כארבע שנים מיצירה ומהופעות. יכולות להיות סיבות
זוהי אחת הפרשנויות המוסיקליות היותר מיוחדות לשירה של לאה גולדברג. הוא נכלל באלבומה של יהודית רביץ "ומאוד לא פשוט לחכות" (1993). בשיר יוצרת המשוררת אבחנה בין שתי תגובות על הגשם. הגננים – אלה שתפקידם לשמור על הגינה – עצובים, אולי
"עכשיו אתה בבית עכשיו אתה שם/ הילדים קופצים עליך הם הכי יפים בעולם"… יהודית רביץ שרה על בדידותה של אישה, המנהלת רומן עם גבר נשוי, כאשר אהובה נמצא עם אשתו ומשפחתו – והיא לבד. זוהי האישה הכנועה, המתוסכלת שאינה מצליחה
מהשירים המפתיעים והמיוחדים של אתניקס. הנגיעה בקו הגבול שמובילה אותה למקום, שברגע שמגיעים אליו ניתן לגעת בשמיים ולהיות חופשיים. התשוקה הגדולה ביותר היא אותו מעוף ציפור שיאפשר להסית את קו המים לחצות את קו האופק. ואיך עושים את זה? על
"אנחנו מרמים בעיקר את עצמנו, לא עיוורים אבל לא מביטים". שרה קורין אלאל. המילים של מאיר גולדברג מתאימות לכל זמן, ובזמן הנוכחי אפילו מקבלות עוצמה כפולה. הטקסט עוסק בקולקטיב פסיכופטי – חופר מקלטים, נמלט ממסיבות, מרמה את עצמו ואינו בודק
יענקל'ה רוטבליט שותף בכתיבת רוב השירים של אחד האלבומים היחודיים-מסעירים-דרמטיים של יהודית רביץ. הייתי אומר: מהטובים ביותר שלה, 8 שירים בלבד ורובם שירי נצח. האלבום מתמקד באהבה – מהיבטים שונים, יחסי בינו ובינה מפרידה קשה עד נוראה ועד בדידות ביחסים
זלדה אינה מהמשוררות היותר מולחנות במוסיקה המקומית, בטח לא כמו לאה גולדברג, אלתרמן, רחל, נתן זך, אפילו לא כמו יונה וולך. חנן יובל הלחין את שירה "לכל איש יש שם", שביצעה חוה אלברשטיין. למעשה, זה היה השיר הראשון שלה שהולחן שחשף אותה גם
אסף אמדורסקי בחר לעשות קאבר לאחד השירים האלמותיים של שלום חנוך לקראת חגיגות 20 שנה לאלבום "מנועים שקטים" בהיכל התרבות ת"א, בו יתארח חנוך. גרסת כיסוי היא אתגר במיוחד מול הביצועים המקוריים הזכורים לטוב מיהודית רביץ ושלום חנוך עצמו. שיר נפלא
ממשיכים לתחזק את המותג "הדודאים". 60 שנים מאז הקמת הצמד, 24 שנים מאז מותו של בני אמדורסקי, ממשיכים אסף אמדורסקי, הבן וישראל גוריון, איש הצמד המקורי להקליט ולהופיע. מדברים על שימור נכסי עבר. הפרויקט שלהם נמשך כבר מאז 2013. מה
באנו להתגעגע לעלי מוהר, באנו להתגעגע לגעגועים של עלי מוהר, כמו שאמר מנחה המופע מודי בר-און. "עלי מוהר היה נוסטלגי למפרע, לאחור לקדימה ולצדדים". כבר עשר שנים לפטירתו של מי שכתב שירים כמו "העיקר זה הרומנטיקה", "שוב היא כאן", "כל
הם פתחו בשיר פרומו לעשן המתוק, באינגליש Legalize, "תעשו את זה חוקי נעשן את זה חופשי". שיר המנון לגראס לבנים ולבנות. לפי החגיגה במועדון, לא חייבים לקחת ללב לריאות. קל קליל, אוויר טוב. תשירו איתם, בנים כבנות. הדג נחש דורשים
צרפו יום הולדת 80 לישראל גוריון לפסטיבל הג'אז בת"א. למה ג'אז? מה לשירי ארץ ישראל של הדודאים ולג'אז? נדמה לי, שגם לישראל גוריון אין תשובה. אסף אמדורסקי, עמיתו ל"שרים דודאים", בכל זאת התמודד עם השאלה, ופה ושם, במהלך המופע, טפטף
אני ממתין לסערות רוק מקומיות כאלו. הן נדירות כמו סערות חורף גדולות במדינת מדבר. יהודית רביץ שרה שיר שאומר חוסר שקט – אי הבנת ההווה, אי הסכמה איתו. עכשיו עננים, עכשיו סערה, רוצה לפתור את הדברים באביב. העכשיו אינו טוב,
קריאה בשיר של אלתרמן כל כך מרתקת, עד כדי כך שהוא (השיר) מתחנן: השאירו אותי כפי שאני. אל תוסיפו לי מוסיקה. אל תחזרו על שורות כאילו אני פזמון של שורות ובית שמבקש שילחינו אותו. "שחרית" הוא מהשירים האלה, שהיו חיים חיים
הקהל המתין לנתנאלה של פעם, מרחק יותר משלושים שנה. הוא קיבל אותה. נתנאלה סיפקה את געגועיו. מצד שני: היא לא ויתרה על מאווייה האומנותיים העכשוויים. זה אומר: כמה שירים שהקהל היה שולח למחלקה לזיהוי צלילי. הבשורה הטובה: יופייה הקולי המיוחד
נתחיל מהסוף: התזמורת יורדת. יהודית רביץ לבדה על הבמה. לוקחת גיטרה. וזהו. ההמשך כולו של הקהל ששר "באת אלי את עיני לפקוח, וגופך לי מבט וחלון וראי, באת כלילה הבא אל האוח להראות לו בחושך את כל הדברים". רביץ לא
ואני כבר מתגעגע ללילות נובמבר של סוזן דלל. מה היה כל כך רע שם שהעבירו את הפסטיבל למשכן חדש – מוזיאון תל אביב לאמנות על אולמיו ופינותיו. לראש העיר לחשתי, שאני בכלל מתגעגע לימים שהפסטיבל נערך בבניין עיריית תל-אביב. ירדנו
