לירן פרידמן

את מר לבבה וביאוסה על הגבר המאכזב שרה ספיר סבן בגוף ראשון רבים ("קבענו שתבוא") ובגוף ראשון יחיד ("וכשעצוב לי אני רק רוצה הביתה"), ואילו את העובדה שהיא לא מאמינה למילה שיוצאת לו מהפה – בגוף שלישי ("הוא משקר"), כאילו

טל פליישר שר על סוף תקופה, וניסיון להתנתק ממקום יציב, כשברקע מי שציפתה כי יחזור אל עצמו, ניסתה לגהץ לו חולצה, אלא שהוא, למרות שהמשיך לאותת אהבה, ביקש לעזוב, להתרחק, לעוף  – "תשכחי אותי מכאן כמו לוין שאבד". במאבק הזה, רצה

רוני פרי מבואסת. החיים פה מבאסים אותה. כתבה שיר של אי נחת. עשתה רשימה מזרם תודעתה על רקע התכנסות משפחתית בערב שבת – "בצד השני של הקיר שלי". ה"נחת" שמשפחות מביעות על נכדים וילדים נראית לה מזויפת, העמדת פנים. הציניות

שיר על הפער העצום בין הורים דואגים לילדים מודאגים. האהבה שהם מרעיפים רחוקה מלסגור את הפערים. רוני פרי מביעה את התובנה בכנות מופלאה. ההורים שואפים לשלמות, אבל אינם מבינים מי היא הבת שלהם, מה היא רוצה להיות באמת, מה עובר

רוני פרי פונה למי שאיננה עוד בחייה, עושה אתה חשבון כעוס ונרגן, קוראת לה לצאת מחייה, תוך שהיא משכנעת את עצמה – הגיע הזמן לסיים עניין עם מי שניסתה להיות ה"מפקדת" בחייה. הטקסט אינו מלוטש.  המשפט "זיכרונות מעצבים מציאות" תקוע