שמעתי אותה בפסטיבל מדיטרנה אמפי אשדוד ב-2014. גם למי שאין מושג מהו פאדו (הבלוז של פורטוגל), חייב לשמוע פעם אחת בחיים את מריזה (Mariza). הבלונד הקצר המתולתל. אישה תמירה מאוד – ועוד על עקבים גבוהים. מריזה נחשבת לאחת ממלכות הפאדו הגדולות של פורטוגל
זה קורה לי לעיתים נדירות: אני נהנה משירים בלי להבין מילה. כשאנה מורה הפורטוגזית שרה, מתרחש הפלא הזה. מקשיבים לטון, לצליל, למנגינה, להבעה. הם הם המילים. אני מוצא עצמו נפעם, ממש כמו שהתרגשתי לשמוע זמרות כמו מרסדס סוסה, חאריס אלקסיו. תשאלו אותי על
תערובת של פאדו מסורתי מלודיות מינוריות, גיטרות אקוסטיות, אקורדיון וקלידים מקשטת את הטונים השמיימיים של תרזה סלגיירו. גם כשההרכב הזה מנגן נטו, יוצא צליל שנובע מצניעות. יש במוסיקה הזו משהו מהפיוט והעצב הברזילי של אמנים כז'ואאו ז'ילברטו. שלווה של עומק,
אם יש מוסיקה עממית אמוציונאלית שמגיעה ממקומות כל כך עמוקים, שהיא מייצרת ריגושים כבר בהקשבה בודדת, זוהי מוסיקת הפאדו הפורטוגזית. האוסף הזה, אין שום בעיה להגיד – הוא אוסף של ריגושים. פסטיבל הזמר הפורטוגזי בסגנון הפאדו. ואיזה פסטיבל. פאדו בפורטוגזית= גורל.
