נדב דלומי מנסה לספר סיפור על צעיר סובל ומתוסכל מסיבות שונות, אבל במקום להתמקד בבעיות בדמות, הוא דוחס מכל הבא ליד עניינים מבאסים על חיפוש עבודה במפעל, על ניפוץ חלומות, על "מציאות משקרת" ועד מסקנה ש"המלך" דורך על כולם. הטקסט
לא הייתי מתחיל שיר זכרון טראומטי במילה האקראית והשטחית "זוכרת". הסיפור שבשיר הוא הרי הרבה יותר מאשר להיזכר באירוע מן העבר. הוא טבוע בנפש. הוא הרבה יותר קשה מאשר זיכרון מעורפל. סודות שהשאירה בתוך שיחים, "שרידי קטל חלודים", סיפור אישי
אכן: שיר אהבה קטן. יש דמעות, יש גשם. כמה מילים על אהבה, אובדנה, משהו שנגמר/ שנשבר. תסכול. אין מה להתעמק. מסוג השירים שעל הנייר נראים משומשים, שבלוניים. אתה משאיר למוסיקה ולטון להשלים את החסר. נדב דלומי מספק את הצלילים הפנימיים.
נדב דלומי מתרגש לחבר עבר והווה, יוצא לנתיב הרדיו המתיידד בקצב ובמנגינה שיכניסו שמחת חיים למושב הנהג. אבל השיר אינו רק שמחת חיים. בגעגועים יש גם נימת תוגה כשאתה בוחן את העבר מול ההווה, שנות השמונים כש"הכיסים מלאים בחול והראש
נדב דלומי בחר באנגלית כדי לזעוק זעקה – על מה שעיניו רואות. הוא מתייחס למישהו מרוחק, רואה מעליו הרים, חשכה שאופפת אותו, רוחות מדבר, שדים במחשבתו. פחדים. מה הסיפור? מי-מה-מו? הדרמטיזציה מאפילה על הסיפור. תן לתיאורי הטבע להעצים אותה. אבל
