ניב דמירל אם הייתי יכול
ציפור פצועה ביערות של בניינים (ובהמשך -"נסיבות ועניינים" – חרוז רע) , נטרף איתה כל ערב, הטבע שלא חיבק אותה מספיק (כלומר?) . הרצון להיזרק איתה בחול. הכותב ניסה להיות משורר, אבל השיר הפך ערבוביה של דימויים סביב הציפור שמחפשת
ציפור פצועה ביערות של בניינים (ובהמשך -"נסיבות ועניינים" – חרוז רע) , נטרף איתה כל ערב, הטבע שלא חיבק אותה מספיק (כלומר?) . הרצון להיזרק איתה בחול. הכותב ניסה להיות משורר, אבל השיר הפך ערבוביה של דימויים סביב הציפור שמחפשת
הדובר בשיר סובל מפרנויה, חרדה ומעיוות בראיית המציאות, לא רואה דברים בעיניים אובייקטיביות בריאות, אלא ממצב נפשי הגורם לו לחוש כאילו הוא נמצא ברדיפה ובסכנה מתמדת, וכי כל האנשים המקיפים אותו הם חורשי רעתו. מצד שני מתנחם בכך שיש "מקום
אליאב זוהר, מיטב שרמן, ליבי פנקר או נופיה ידידיה? על מי אתם הולכים? אמדורסקי נתן לליבי פנקר "אדום" על הביצוע שלה ל – Anyone, והסביר אותו כ"לא מבריק"? לא ברור למה התכוון, אבל אני הייתי נותן לה על זה "כחול"
מתוך ים הסופרלטיבים שהעריפו על דני סנדרסון, אנפה את העיקר: האם שמענו גרסאות כיסוי מיוחדות לשיריו? ברוב המקרים – כן. אהבתי את גרסת הבלוז רוק של כרמי גלסנר ל"ערב אבוד". סנדרדון עצמו שותף לעיבוד ביעוץ ובנגינה, ורק קרן פלס אמרה
הבת של המפורסם, כבר אפשר לגלות, היא ים גרוניך, בתו של שלמה גרוניך. ים נתנה את ידה לפרויקט של שיקום תדמיתו של אביה, שעולמו כאמן מופיע חרב עליו לאחר הסערה שהתעוררה בעקבות דבריו הגזעניים בהופעה בפסטיבל עין גב, והגילוי של
הוי, כמה מסכן הגברבר מולה. הוא בסך הכל "ילד טוב", אז איך פתאם משהו נסגר אצלה? לא זוכרת אותו ואותה על החוף? הוא תמה. איך השאירה אותו בדירה ריקה רעב? שניב דמירל יסביר למאזין מהו "ילד טוב". כזה שנשאר אשכרה
ניב דמירל הוא מסוג הזמרים, שגם כשהעולם יתהפך, הוא ימשיך לשיר לב שבור על מישהי שמשגעת לו את הראש. מדור הגברים בוכים בלילה לא ניזוק בעקבות הקורונה. להיפך: הוא נמצא בפריחה מחודשת. הבנאדם לא נרדם "בתוך הלילה" (אמצע?) כי שכח
ניב דמירל מפעיל מנעד קולי שמגיע עד פלצט כדי לשדר רגש שנוגע ברגשנות שיא. מה הבעיה איתה? יכול להיות שהיא מתנשאת עליו ("הולכת ללמוד רפואה"), לא בראש אחד איתו, לא מתמסרת לשיריו ("המילים שלי לא לך"), אבל בכל זאת מבלה
בז'אנר הפופ הים תיכוני (לאו דווקא "מוסיקה מזרחית") חוזר נושא אחד: האהבה ושברונה. הבנאדם הרוס מאהבה. בוכה את נשמתו. הקורבניות של הגבר בשירים האלה משוכפלת עד לעייפה, כאילו אין נושאים אחרים בעולם פרט לגבר הננטש שיש לרחם עליו. בשפת הקלישאה
גם ניב דמירל ברשימת הזמרים הבוכים על על אהבותיהם הנכזבות, מבכים את געגועיהם. מה עשית לי, מה את עושה לי היא לשון פרוזאית כמו מקונן "אני מסכן תרחמי עלי", מצד שני השורה – "את נעלמת לי/ ולא שכחתי את המנגינה" היא
הוא מכר את הטנדר שלו בשביל "לסגור להם חדר". הו, כמה רומנטי. רומנטי לא יכול להיות שמח. כשנמרחים על שיר אהבה, מומלץ טון נוגה. לניב דמירל יש קול נוגה יפה. הוא בנוי ל"אני אוהב להקשיב לך כשת שיכורה" (ואללה, נשמע
הו, כמה עצוב, וכשזה בצליל לטיני, ועוד בעברית וספרדית, יש סיבה לחגיגת מיינסטרים לוקאלית. אנחנו מעולים בחיקויים ובעליה על גלים למען קדם זמרים. ניב דמירל משווק חספוס קולי מלנכולי לייט, מנסה לתפוס את הגל האחרון בפופ המבוקש. הדכדוך המובנה בקולו
הוא לא ממש אוהב את הנסיעה איתה למסיבה. החיים במחיצתה – צרות, יש ביניהם שריפות שקשה לכבות. פתרון? – "אל תפסיקי לרקוד, אני רוצה עוד". זהו. כשהיא רוקדת, הלב "מתפוצץ מתוך החזה" וגם "בתוך ים של דאגות אם לא היה
בחו"ל היו עושים מניב דמירל סופרסטאר. הזמר המלו-מלנכולי, הרגיש והרגשן, ששר את כאבי אהבותיו, פחדיו, לבטיו ותסכוליו בטונים משכנעים ובמנגינות קליטות. בעברית – זמרים מעטים מצליחים לעלות על נתיב המיינסטרים הזה. מצוקת הרומנטיקן התורן. המתבודד המנוכר בחשכה ("השמש נעלמה לי
מצוקת הרומנטיקן התורן. העולם רע, האנשים משונים. קחי אותי איתך. אני אפילו אביא גיטרה. ניב דמירל מנסה לשחק אותה המתבודד המנוכר בחשכה ("השמש נעלמה לי לשבוע"), משרבט מטפורות סתמיות כמו "היום נכבה לי כמו סיגריה על המדרכה". מה קרה? סתם ככה,
גשר מעריב כבר איננו. הבעיה של הצעיר שתועה בדרכי החיים – נשארה. מה יהיה כשיהיה גדול? ההתלבטות הזו נדושה, אבל ממשיכה להיות צרת רבים, נחלת המוני אנשים צעירים שממשיכים במסע ההתלבטות מתוך חוסר יכולת להגשים משהו. לא שהם מחפשים גדולות
נצחונו של אלקנה מרציאנו הוא ניצחונה של מוזיקת המיינסטרים הים תיכונית, תרצו – מוסיקת החאפלות המזרחית המקומית. השיר – "רצתי אחרייך" הוא מסוג שירי הגברים הבוכים בלילה, שעושים שמח בחתונות. ההתבכיינות הולכת ככה: "אני רצתי אחריך / וביקשתי גם את
שלומי שבת נראה כמי שחרב עליו עולמו. מה קרה? שבת נשאר ללא מתמודדים. רומה עמר וירדן פרץ הודחו. עד כדי כך קריטי? כולה משחק טלוויזיה. לשבת יש לב גדול, הוא התרגל לניצחונות גדולים עם המתמודדים שלו בעונות הקודמות. אחרי העבודה
"אנפלאגד" היא מילת הקסם בניסיון לגוון את התוכנית, שמסרבת להסתיים. המנחה מיכאל אלוני התרגש מהכלים האתניים, כאילו התוכנית נערכת בשבדיה ולא במדינה ים תיכונית. שרית הגדירה – "ערב מוסיקלי, אינטימי וחם". את ה"אינטימי וחם" היא החליפה בכעס מופגן, כאשר היא
הקדשת דה וויס בשלבים האלה לאריק איינשטיין היא יותר גימיק פופוליסטי מאשר תרומה איכותית לתוכנית. מה לחבורה הזו ולשירי אריק איינשטיין? הם בטח לא "גדלו עליהם". רובם אף לא ממש מכירים את השירים. אין להם יחס רגשי שלא לדבר על
דה וויס ישראל 3 שרים אריק איינשטיין: ג'וש פרץ – אינך יכולה, ניב דמירל – שיר אחרי המלחמה, אייל כהן – קח לך אישה קרא עוד
השלב שאמור להיות מהמותחים והדרמטיים בתחרות – עובר בעצלתיים, שלא לומר מעייף. הסיבה: ההכרעה עוברת לקהל. המנטורים חדלים לקבוע. הכל כמעט דבש. משתפכים כאילו קיבלו הוראה מלמעלה. מפסיקים כמעט לחלוטין בביקורת. בעיקר – מפרגנים. כמעט הכל נפלא. אפילו מאביב גפן
הביצועים של הערב: טליה לונדונר עם Lost Cause של בק. זהו קאבר שעליו זוכים בדה-וויס. זו אינטרפרטציה, הגשה אישית. זו אמנות המוסיקה. כינרת הנדלס – Blue Jeans בגרסה ללא רגשי נחיתות מול לנה דל ריי, המהוקצעת והטובה ביותר שלה בתחרות. אבל
טל פלורה לוי – אין מדינה לאהבהניב דמירל – בראשית קרא עוד
שרית חדד הדיחה את אלון חודפי, ששר גרסה מצוינת ל"ילדונת" המוכר מעוזי פוקס. זוהי דוגמא איך סלסולים נכונים ושירה מדויקת מאירים שיר באור חדש. אם מדברים במונחים של "הז'אנר" – חודפי הוא זמר טוב יותר מאשר אלקנה מרציאנו, שגרסתו ל
מדוע לא הציע במאי המופע, עוזי מורג, מגפון ללבלי גורן ולרומה עמר כמו שהוא דרש מדניס סקורפיץ', ששרה Do I Wanna Know של הארקטיק מאנקיז? מורג אמר לסקורפיץ' – "השיר דורש ממך משהו גדול-מן-החיים". לכן המגפון. סקורפיץ' הרגישה כמו מציל
מרכיבים את נבחרת ההופעות החיות. משלוש יוצא (ת) אחד (אחת), שעובר ללא קרב לשלב הבא. תלת קרב? למעשה ממשיכים בדו-קרב. חוקי המשחק מחסלים טובים וטובים מאוד. החלטות המנטורים לא תמיד משכנעות, אבל מי מחפש צדק בתחרות הזו. לשרית חדד: ספיר פוקס