ניצן קייקוב

הסלסול בשירתה של נרקיס מקרב אותה למסורת נוסחי השירה התימנית. הוא משמש  קישוט יפה שמעורר שמחה משיבת נפש, אבל אינו מתחבר לסיפור של השיר, שהוא במידה מסוימת דרמטי. נרקיס מגלה טפח ומכסה טפחיים במיוחד למאזין שאינו מיודע במידע חוץ טקסטואלי.

תפיסת ה״כאן ועכשיו״, או תפיסת היום, אומרת שיש לנו רק הרגע הזה, ושאנחנו אמורים לפעול כרגע בצורה הטובה ביותר, בלי להתעסק יותר מידי בעבר או בעתיד. זוהי תפיסה שבה אתה לא חותר למקום אחר, אלא להפך, אתה נמצא כאן. העניין

לא רק הזמרים הים תיכוניים מתקרבנים מול נשותיהם האכזריות.  גם הראפרים המתוסכלים נותנים דרור לשבר ליבם, כשמדובר בנשות שטן שעושות להם את המוות. דן ברטוב יותר מכועס מאשר בוכה. יש לו בטן מלאה על מי שהוא מכנה "מלכודת". אצלו זה

המידע החוץ שירי (*) לא נמצא בידי המאזין. תן לרגש לנווט את המילים, ואין כמו שירי מימון לקחת את הלחן הנוגה של ניצן קייקוב כדי לפוך את השיר לוידוי מלודרמטי. מה שהוא הבטיח. אכן: כל הקלשאות. בית ומשפחה ושלושה ילדים,

 סהר חגי מביא סלנג עכשווי לשיר. משהו כמו "יאללה תזרום, בן אדם" לאן בדיוק לזרום? תזרום, מה-חשוב-לאן. ממש אין בשיר הצעה מסוימת. אפליקציה, הודו, ריאליטי, ללמוד תורה, להיט היסטרי. לתת גז על הכביש. כל מיני דברים שזורקים לסל הצעות סתמי ונדוש.  מה רוצה

"המנון" כי זה מתחרז עם "מליון"? בבית החרושת ליצור להיטים – אין בעיה לשחק עם מילים. מילים זה לא הסיפור. מילים – חומר גלם להריץ את הלהיט. עקבתי אחרי חן אהרוני ב"הכוכב הבא לאירוויזיון". מתחרה סדרתי. רוצה מאוד להצליח. הוא

מהו העתיד של דור ה – Y? – על הפנים לפי סהר חגי. הוא טרח וערך רשימה אקראית של חבר'ה שמייצגים את הדור, מיני בעיות בהקשרים סתמיים, שיש בהם יותר סיפור אופי מאשר ניתוח עומק של מאפייני הדור הזה. "לעוז

המסקנה שסהר חגי מגיע אליה: תודה על כך  שאתה חי, קיים, נושם ושורד. אל תבכה יותר. אולי זו הדרך. אין תרופה אחרת. חייה את השגרה, אל תוותר כי גם זה כבר לא משהו, שיש עליו ביטוח. המוסיקה הקלילה הולכת בכיוון הזה.

איך הגיעו האולטראס והקומה התשיעית להזדהות המשותפת עם הסיפור הזה? מה הראש שמחבר כל כך הרבה אנשים למי שנמצאת באיזשהו "מצב ביניים" – "פורשת מפרשים/ היא מחכה לרוח", ואינה נשברת. הטקסט אינו חף מקלישאות ("כל החיים עוברים מולה כמו סרט"),

מה קרה שם בליל חצי ירח שהם רצו חצי עירומים "נגד הזמן"? האם היה זה הלילה האחרון שלהם ביחד? השיר אינו נותן תשובה. הוא מתמקד בחוויה המשחררת של שעות אחדות עד פציעת השחר. הטקסט רווי מילות הרגש אינו קוהרנטי. הייתי

האווירה האפלולית שהסאונד מייצר, הטון המדוכדך  חוברים להתבוננות של אדם על עצמו מבחוץ (גם אפשרות של מתבונן אחר שמתאר אותו בגוף שני), הנמצא בעין סערת רגשות. הסיטואציה: אי יכולת שלו לתקשר עם עצמו, ניסיון לדחות החלטות, שומע צעקות בשני קולות,

לא יודע איזה ציון היה נותן הפסיכולוג על הפסיכואנליזה הזו? הדובר מציין כי פגש את עצמו "שלם ומפורק", מת כדי להיוולד מחדש, והגיע בסופו של דבר למצב שהוא "שותק". מעניין אם עידן יניב יודע מה הוא רוצה מעצמו. מבחינה טקסטואלית,

אייל גולן של האתמול ושל העכשיו. עד כה כמעט שכח מי הוא, שילם מחיר יקר על הפחדים, מעכשיו – כבר יודע להתגונן מול הפחד, מצא דרך לאהוב, לא להסתיר פנים, גילה שלא חייבים  להתנצל על אהבה. תן ללב לנצח את

אני מזהה טרנד מיינסטרים מלנכולי אצל זמרים, שמנסים לשכנע בדכדוכם, למרות שאין לי מושג מה בדיוק כואב להם. אצל חגי סהר זה משהו עם הפחד, עם אמא, עם חוסר חום גם בקיץ. צרות של מפונקים? הטון האפרורי של סהר העלה

איפה אנחנו תופסים את חן אהרוני? הוא כאן? באנגליה?  גמר עם האקס פקטורים והניסיונות להיות סטאר בחו"ל? מסתפק בפרובינציה? התחלה חדשה? השיר הזה כנראה מסמן ניסיון לייצב קריירה מאז "כוכב נולד" של 2007. זה בסדר שאמנים מרגישים שהארץ קטנה עליהם,