ניר מנצור

נתקלתי ביוטיוב מסקרן – ברי סחרוף מופיע בחדר צפוף שופע נגנים, כלי נגינה, נראה כמו ספריה עתירת מדפים ופלקטים. ההופעה הקצרה כ-25 דקות היא במסגרת ה"אקווריום" של מפעל הפיס. עשיתי גוגל ומצאתי: ב"אקווריום" מתארחים מוזיקאים ותיקים ומוכרים לצד מוזיקאים צעירים

אומרים שהזמן אכזר. במקרה של "עד הקצה" מועדון רידינג 3 נובמבר 2010, דווקא חייך אל דנה ברגר. הסקירה הזו על "עד הקצה" נכתבה בעשור לאלבום.  אנחנו כבר 2021, ודנה תחזור לשוני ביוני לציין 21 שנה לאלבום. דנה כנראה מבינה שמגיע

האוויר, השמיים, המים, החושך. שרון קידושין נשענת חזק על הטבע כדי להביע חסר, בדידות.  החושך רועד, הכוכבים בודדים. השאלה "לאן" מציפה את השיר. היא כל כך דומיננטית, שהשיר מצטמק. המוסיקה מצליחה למלא את החסר בצורה חלקית. המנגינה משדרת הלך רוח. העיבוד לכלי מיתר

"נשקיני" בפתיחה הוא קטע רוק אינסטרומנטאלי ספוג בישראליות מזרחית, טעון במתח חריף, שבין חילוניות לקדושה, מספר סיפור למרות שהוא נטול מילים. ברי סחרוף פונה למזרח גם במוסיקה שהלחין ועיבד עם חבריו ל"ירח", של נתן אלתרמן, המביע התפעלות ממעשה הבריאה. השיר

אברהם חלפי מגיע בסערת גיטרות הרוק של ברי סחרוף וחבורתו. טקסט לא פשוט. לא בטוח שהקהל שיפגוש את ברי בקיץ, יגיע מצויד בפרשנות. ניסיתי לפצח: המשורר פונה לילדה שהייתה יקרה לו, שכנראה בגרה ומתה. מה שנותר – חשבון נפש על

דנה ברגר באה והולכת. אני אוהב את הזמרת הזו כשהיא חוזרת. יש משהו אמיתי בשירה שלה, בטון. יש משהו מאוד תחושתי במילים ובמנגינות שהיא בוחרת. יש בה משהו מאוד ישראלי במובן הקלאסי של המילה, שאני לפעמים מתגעגע אליו. היא מחוברת

המונח "פסטיבל  פסנתר" הלחיץ את שי צברי. מה זה אומר? שקהל נשאר לשבת במקומות? זה לא הסטייל שלו, זה לא המופע שלו. זה לא הוא. חלק את חששותיו עם הקהל ("יש לי וידוי"), כאילו אומר להם, לא שמעתם ממני מה